אנחנו נכנסים לפרשיות ניצבים־וילך, שנקרא בשבת. הפתיחה מוכרת: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם", והזוהר אומר: "היום דא ראש השנה".

כשעזרא הסופר סידר את סדר קריאת התורה לאורך השנה, תמיד יצא שפרשת ניצבים נקראת לפני ראש השנה — לפעמים עם וילך, לפעמים בלעדיה, אבל תמיד לפני. בא הזוהר ואומר: דעו לכם שכשתקראו את הפרשה הזאת עליכם להרגיש "אתם ניצבים היום" — היום, ערב ראש השנה.

ולמה סידרו כך? ראשית מצד התוכן: הפרשה עוסקת בענייני תשובה — "וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ", "וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ".

בדיוק אותה תופעה בפרשת בחוקותי: תמיד קוראים אחריה את פרשת במדבר, כדי להפריד בין הקללות לבין חג השבועות.

אם כן, מתי נאמרה הפרשה בפועל? ביום האחרון של משה רבנו, ז׳ באדר. ואיך מוכיחים? מן הפרשה שאחריה:

וכיוון שמשה רבנו נפטר בגיל מאה ועשרים, והוא אומר כאן "היום", עושים גזירה שווה: גם ה"היום" של "אתם ניצבים היום" נאמר באותו יום אחרון.

ולא רק ניצבים וילך — בוודאי גם האזינו וזאת הברכה. אבל החידוש הוא שגם חלק מפרשת כי תבוא נאמר באותו יום אחרון. הביטו בפסוקים האחרונים של כי תבוא, אחרי שנגמרות התוכחות:

התורה מזמינה אותנו לחקור: מה היה האירוע שבעקבותיו אומר משה רבנו את הפסוק הזה ביומו האחרון, רגע לפני שהוא נפרד מהם? יום אחרון רגיל — ופתאום הוא אומר להם: הבנתי שאתם עם חכם. מה קרה שם באותו יום?

כדי להבין נלך לפרשת וילך. משה קורא ליהושע ואומר לו "חזק ואמץ", ואז כתוב:

נחזור לרש"י בפרשת כי תבוא על "עד היום הזה". כותב רש"י: שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר תורה לבני לוי — הוא מה שקראנו בוילך — הוא מסר אותו לאנשים החשובים, לשומרי משמרת הקודש.

הנה הפגנה נגד אדם — והוא שמח בה. במקום להתאכזב מכך שמערערים על החלטתו, מביא רש"י: ושמח משה על הדבר, ואמר להם:

ומה למדנו מכאן: הדבקות בהשם, הדבקות בתורה, הרצון לדעת תורה — זה מה שהופך אותך להיות עם ה׳.

ושימו לב לביטוי שבחר משה רבנו. אצלו כל מילה שקולה: לב — רגשות; דעת — שכל. ואלה אינם אותו דבר. חכמת התורה היא לחבר את הלב עם השכל: להרגיש את מה שאתה יודע.

שמח משה בשמחה הזאת, ומספר המדרש מה עשה באותו רגע: עמד וכתב להם שנים עשר ספרי תורה, אחד לכל שבט.

ומעתה מובן מבנה הפסוק: היה לו ספר תורה אחד, ונתן אותו אל הכהנים בני לוי. אחר כך הייתה ההפגנה. הבין שכולם רוצים, עמד וכתב שנים עשר ספרים — "ואל כל זקני ישראל": כל שבט ושבט קיבל ספר תורה לעצמו.

נראה מה עשה משה רבנו באותו יום. הוא קם בבוקר, ומיד: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". איך מדברים אל כל ישראל? אומר המדרש שהוא נכנס לכל אוהל ואוהל אישית, הסתכל פנימה ואמר: בוקר טוב, היום אני נפרד מכם. ואז לאוהל הבא. וכך לכל אחד ואחד.

אחר כך הוא מסיים לכתוב את ספר התורה. אבל מי כתב את הפסוקים האחרונים שבחומש? בגמרא מובאת מחלוקת.

דעה אחת: לא ייתכן שמשה רבנו כתב אותם, שהרי כתוב שם "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה" — אם מת, כיצד יכתוב שמת? אלא יהושע כתב אותם.

גמר לכתוב, נתן את הספר לבני לוי, הייתה ההפגנה — והכול באותו יום. אז איך הוא כותב שנים עשר ספרי תורה?

ובאותו יום עצמו: סוף כי תבוא, ניצבים, וילך, האזינו וזאת הברכה — הברכה שבירך את כל ישראל. ואז נפרד מהם: "וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה".

ועכשיו השאלה שצריך לשאול. אתם מכירים את לשון הזוהר שאומרים לפני סעודה שלישית בשבת, על רעווא דרעווין. כל השבוע שעת המנחה היא שעת דין; אבל במנחה של שבת להפך — שעת רחמים, שעה שכל הרצונות מתקבלים בה.

התירוץ שנותנים, ובזה אסיים: צריך לחלק את הסתלקות משה רבנו לשניים. ביום שישי עשה את כל מה שסיפרנו. ואז, לקראת כניסת השבת: "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו". זה המראה האחרון שעם ישראל רואה ממנו — בין הערביים, משה עולה אל ההר ונפרד מהם.

ושם למעלה הוא אינו מת מיד. מדרש פטירת משה מספר את כל הוויכוח: נשמתו מסרבת לצאת מן הגוף הזה, והיא מתווכחת עם מלאך המוות — לך מפה, אינני מתה היום, אינני עוזבת את הגוף הזה, קשורה אני בו.

ואז: "וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳… עַל פִּי ה׳" — במיתת נשיקה, כמו שהיה עם אהרן הכהן. וזה קורה בשעת המנחה בשבת, ועם ישראל כבר אינו רואה אותו. רבי שמעון בר יוחאי מספר לנו מה היה שם למעלה במשך כל אותה שבת, עד שעת המנחה שבה הסתלק. ברוך ה׳ לעולם, אמן ואמן.