אנחנו נוגעים בפרשת ניצבים, ונוסיף רעיון הקשור לימים שאנחנו נמצאים בהם — חודש אלול, לקראת ראש השנה.

רש"י על "אתם ניצבים היום" מסביר שישראל הוריקו פניהם כששמעו את קללות כי תבוא. ומשה רבנו אומר להם: התייצבו, הרימו את הראש, הכול בסדר. אבל לשון המדרש תמוהה, ואחד מכם שאל על כך — ואני לא התייחסתי אז.

ולכן אין המדרש אומר "תשעים ושמונה" אלא "מאה חסר שתיים": הם באמת שמעו מאה קללות, אבל לא הבינו ששתיים מהן אינן קללות כלל.

בזוהר חדש על פרשת כי תבוא מובא שאליהו הנביא נגלה לרבי שמעון בר יוחאי וגילה לו את ההבטחות והנחמות שהבטיח הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. שאל אותו רבי שמעון:

שיעורי בית. רשב״י מעיין בקללות שבכי תבוא, וחוזר:

זה המצב הנורא ביותר: אתה מרגיש שהחיים שלך תלויים לך מנגד. בבוקר אתה מקווה ומתפלל שיגיע כבר הערב, כי אתה חי את היום בסיוט; וכשמגיע הלילה אתה אומר מתי ייגמר סיוט הלילה ויגיע כבר הבוקר.

ומוסיף שם הזוהר: ואף על פי שיודעים החברים, הזמן אותם חיים תלויים לפניהם בספק — אתה כל הזמן בספק, אינך יודע אם החיים האלה ממשיכים. אינך רוצה לחיות את החיים האלה בכלל.

ולכן רש"י מביא את העניין דווקא כאן, על "אתם ניצבים היום" — שהרי זה גם פירוש נוסף לפסוק: אדם צריך להרגיש כאילו היום הוא יומו האחרון.

כך אנו רואים במסכת שבת:

כך כותב היערות דבש, ואני ממתיק את דבריו: כשהאדם חושב באמת שאין לו לחיות אלא אותו היום, כל מה שנותר לו הוא שם רק בעבודת השם בלב שלם; וכל הון בוז יבוז — כי מה בצע בדמו אל שחת?

כלומר: אילו היינו חיים באמת כך, כולנו היינו צדיקים. כשאתה יודע שכל יום הוא האחרון — אתה הכי רוחני, הכי גומל חסדים, האדם הכי טוב שאתה יכול להיות. ומי יבזבז זמן על שטויות? לדעת שהיום הוא היום האחרון — זו ברכה גדולה.

ולמה הכי חשובות? כי זהו, זה הסוף. ובהרגשה הזאת — כאילו מילאת את כל החיים.

ולכן מתבטא כאן המדרש כך: ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים. הם באמת שמעו — אבל לא הבינו ששתיים מהן אינן קללות כלל. ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו? התחיל משה לפייסם: אתם ניצבים היום… הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו.

נדבר דוגרי, בלי להפחיד אף אחד. מה אנחנו מבקשים בראש השנה? הביטו בתפילת העמידה: "זָכְרֵנוּ לְחַיִּים, מֶלֶךְ חָפֵץ בַּחַיִּים… כָּתְבֵנוּ לְחַיִּים, לְמַעַנְךָ אֱלֹקִים חַיִּים". אנחנו מבקשים חיים. תן לי חיים, ואל תדאג — אני אהיה בסדר.

אבל צריך לשמוע גם את הצד השני של מה שאמרתי: זו השעה שבה נחתך מה יהיה בשנה הבאה. אנחנו מכירים את הפיוט המרעיד הזה, ונתנה תוקף: מי יחיה ומי ימות.

נוסיף רעיון יפה לכבוד ראש השנה. יש שני פסוקים בשיר השירים, אותן מילים בסדר אחר: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" — שראשי תיבותיו אלול — ו"דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ".

שהרי בניסן עם ישראל רק יצא ממצרים; הם היו עדיין עובדי עבודה זרה, בשפל המדרגות. אבל הייתה הבטחה, ו"דודי… מדלג על ההרים": הקדוש ברוך הוא לא עשה חשבונות וגאל אותם מעבדות לחירות — ומשם התחילו לעלות עד שבועות.

ויש פסוק שאנחנו מכירים, בפרשת תזריע — פרשת הזריעה:

וכך למדנו: אם האישה מזרעת תחילה — יוצא זכר. וזו בדיוק הנקודה.

ועכשיו הגימטרייה. זכר: זי"ן שבע, כ"ף עשרים, רי"ש מאתיים — מאתיים עשרים ושבע. והמילה ברכה: בי"ת שתיים, רי"ש מאתיים, כ"ף עשרים, ה"א חמש — מאתיים עשרים ושבע גם כן.

נשלים את הרעיון. מה המזל של חודש אלול? בתולה. ואלול קודם לתשרי.

וזה מה שאנחנו אומרים: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". הברכות האלה הן מה שהקדוש ברוך הוא משפיע ומוריד עלינו מבחינת המשפיע. שנזכה לחיים טובים וארוכים, ולביאת משיח צדקנו ולבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן.