הפסוק מופיע בפרק י״ד בדברים: ״בנים אתם לה׳ אלוקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת״.

רש״י מסביר: ״לא תתנו גדידה ושׂרט בבשרכם על מת, כדרך שהאמוריים עושים״. האומות, משנפגעו באבל, היו שורטות את פניהן בציפורניים; ויש מנהגים שהרחיקו לכת עוד — להכות במצח בלהב עד זוב דם.

והטעם שנותן רש״י פשוט ועצום: ״לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויים להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים״. מותר לבכות, מותר לכאוב — אבל אין משחיתים את הצורה. בנים של מלך אינם נוהגים כך.

הפסוק הבא נותן שני טעמים. הראשון: ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלוקיך״. מהיכן הקדושה הזאת? משיב רש״י: מאבותיך. אתם בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, וקדושתם עוברת אליכם.

והשני: ״ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה״. אינכם ככל הגויים — לא מתוך זלזול בהם, אלא משום שייעוד מיוחד שולל מעשים מסוימים.

מסכת יבמות קוראת את אותה מילה אחרת: ״לא תתגודדו — לא תעשו אגודות אגודות״.

רב יהודה מפרט את המקרה: שני בתי דין בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו כדברי בית הלל. קהילה אחת מתחילה לחיות בשתי הלכות, והריבוי נעשה קריעה.

אין הכוונה לאסור מחלוקת — התורה חיה ממנה — אלא למנוע מחילוקי דעות להתקשות לגבול בתוך העם.

כאן עוצר השיעור ומציג את הקושי. הפשט מדבר על שׂריטה בעור. חז״ל מדברים על אגודות. כיצד עוברים מזה לזה?

אין זה משחק מילים בלבד. אם כך דרשו, מוכרח להיות קשר פנימי בין המעשה המצלק פנים לבין המעשה המפצל עם. שאר השיעור מחפש את הקשר הזה.

לפני התשובה פונה השיעור לפסוק אחר: ״והיו לבשר אחד״. אך פתיחתו נקראת פעמים רבות שלא כהלכה: ״על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו״.

האם להינשא פירושו לנטוש את ההורים? משיב השיעור מפסוק אחר: ״כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו… עזוב תעזוב עמו״. שם אין השורש עז״ב יכול להתפרש כהליכה — משמעו לעזור.

ומעתה: ״על כן יעזור איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד״. זכות כיבוד אב ואם היא תנאי לבית מאוחד. אין בונים שלום בית על חוב שלא נפרע להורים.

כיצד נעשים איש ואשה ״בשר אחד״? השיעור מקשיב למילה בשר במשפחת השפות השמיות, שבהן הבשר נקרא לַחְם — היא המילה לחם.

ולחם קרוב להלחמה, חיבור. משום כך נקרא הלחם בשמו: האכילה המשותפת מלחימה לבבות. על חבר אומרים שאכלנו מאותה קערה.

שני פסוקים מאשרים זאת. בנות יתרו: ״קראן לו ויאכל לחם״ — חז״ל שומעים בו נישואין. ואצל יוסף: פוטיפר הפקיד בידו הכול ״כי אם הלחם אשר הוא אוכל״ — היא אשתו. הלחם, הבשר והאיחוד הם שדה משמעות אחד.

עתה נעשית דרשת חז״ל בהירה. מה עושה גדידה? חורצת חריץ, ומפרידה בשר מבשר. לאחר כמה שׂריטות אין הפנים משטח רצוף אחד: הם עשויים חלקים מופרדים בתעלות — אגודות אגודות.

המילה אגודה מן השורש לאגוד. השׂריטה אוגדת מצד אחד, אוגדת מצד שני, ומותירה ביניהם ריק. וכך בדיוק בקהילה: רקמה אחת, בשר אחד, חתוך לקבוצות האגודות בעצמן ומנותקות זו מזו.

והמשך הפסוק מאשר: ״ולא תשימו קרחה״. המילה מַשמיעה את קורח. ומה עשה קורח? ״ויקח קורח״ — לקח עצמו לצד אחד והשאיר את העם בצד השני. קרחה היא הפרדה.

ולבסוף: ״כי עם קדוש אתה״. להיות קדוש הוא להיות מובדל. אכן אגודה אתם — אחת, מובדלת מן העמים. ומשום כך בדיוק אי אפשר שתהיו אגודות אגודות זה כנגד זה.