„בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת”

אנו עומדים יומיים לפני ראש השנה, ויש דבר שצריך ללמוד לפני שנכנסים אליו. והוא בפרשה שקראנו: „אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם” — אתם עומדים היום, כולכם, לפני ה׳ אלוקיכם.

והשאלה: מהו „היום” הזה?

אומר הזוהר הקדוש: כל מקום שכתוב בתורה, בתנ״ך, „היום” — רמז הוא לראש השנה, שהקדוש ברוך הוא יושב לדון את העולם.

ומהיכן לומדים זאת? מפסוק בספר איוב:

אותו יום הוא יום ראש השנה: היום שבו נדון העולם.

ניקח את מעשה השונמית. והוא בספר מלכים, מלכים ב׳ פרק ד׳, בימי אלישע הנביא — אלישע שהחליף את אליהו הנביא.

ואיזה יום היה? ראש השנה — שהרי כתוב „ויהי היום”. ושונם שם מקום הוא.

היא רואה נביא, איש אלוקים קדוש, עובר בשכונתה. אמרה לו: בוא, אני מזמינה אותך לאכול ולהתארח אצלי כראוי. ומאותה שעה היה סועד אצלה בכל מעברו.

ואמרה לבעלה:

כלומר: אין זה נאה להציע לו ארוחה בלבד. נסדר לו גם לינה כראוי — גלריה קטנה, עלייה; מיטה, שולחן, כיסא ומנורה.

וכך היה: „ויהי היום” ויבוא שמה, ויסר אל העלייה וישכב שמה. סידרה לו את כל הצריך — אכילה, שתייה ולינה.

מובן שאלישע מרגיש שצריך לומר הכרת הטוב. האישה דואגת לו, לאוכל וללינה. צריך לגמול טובה.

קורא הוא לגחזי נערו — המשרת שהיה עמו תמיד — ואומר: קרא לשונמית הזאת. והיא באה ועומדת לפניו. ואינו מדבר עמה ישירות: אין זה נאה ואין זה צנוע. אומר לגחזי: שאל אותה בבקשה.

כלומר: מה אפשר לעזור לך, ומה אפשר לפעול בשבילך? ובלשוננו היום: את רוצה הנחה בארנונה? רישוי לעסק? אני יכול לסדר. יש לך עניין עם המלך? אני יכול לדבר עם המלך. תפקיד? כל מה שתרצי אני יכול לארגן.

זו תשובתה. וכיצד עונה היא לשאלה? עדיין איננו יודעים. לפי שעה: „בתוך עמי אנכי יושבת”.

ולפי הפשט אפשר לשמוע כך: איני צריכה כלום. אני גרה כאן ככל העם, איני רוצה דבר, תודה רבה.

ואין אלישע מסתפק בזה. פונה לנערו ואומר „ומה לעשות לה” — היא לא ענתה לעניין; מה בכל אופן אפשר לעשות שיהיה לה טוב?

משיב גחזי:

אישה עקרה ובעל זקן: את מי זה מזכיר לנו? את אברהם ושרה.

אומר: קרא לה. קוראים לה, ותעמוד בפתח. זוכרים את הפתח? „פתח האוהל כחום היום”. דומה המעשה הרבה לאותו מעשה.

בדיוק כמו שנאמר לשרה. ומהו „למועד הזה כעת חיה”? בעוד שנה מהיום, את חובקת בן.

והיא משיבה: „אל אדוני איש האלוקים, אל תכזב בשפחתך” — כלומר אין אנו במצב שיכולים להביא ילדים. ואף זה מזכיר את דברי שרה.

ומספר הכתוב שגדל הילד.

הלך לעזור לאביו בשדה. קיבל מכת שמש — „ראשי, ראשי!” — נשאוהו אל אמו, וישב על ברכיה עד הצהריים, וימות.

עלתה והשכיבתהו על מיטת איש האלוקים, סגרה בעדו ויצאה לקרוא לאלישע. אמרה לו: אמרתי לך שאתה משחק בי — והנה מת. אמר לה אלישע: אל תדאגי.

גחזי עובר לפניהם עם המשענת:

בא אלישע הביתה, והנה הנער מת מושכב על מיטתו. נכנס, סוגר את הדלת בעד שניהם, ומתפלל אל ה׳.

וקורא לשונמית: „שאי בנך”. באה ונופלת על רגליו, משתחווה ארצה, נושאת את בנה ויוצאת.

ומיהו הילד הזה, בן השונמית? חבקוק הנביא.

ולמה נקרא חבקוק? לפי שחיבקו אותו פעמיים. אמו חיבקה אותו פעם אחת, ואלישע חיבק אותו פעם שנייה כדי להחיותו.

ועתה צריך להבין. הוא שואל מה תרצה שיארגן לה, והיא משיבה „בתוך עמי אנכי יושבת”. ולפי הפשט: איני צריכה כלום.

אך הזוהר הקדוש אומר כך. כשהוא שואל „היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא?” — אפשר לשמוע דבר אחר. מי הוא המלך?

והיא משיבה: „בתוך עמי אנכי יושבת”. כלומר: איני רוצה לעצמי בלבד, ולא שום דבר פרטי. אני בתוך עם ישראל. מה שהקדוש ברוך הוא יברך את עם ישראל — אהנה ממנו ממילא בתור פרט שבעם.

משל למה הדבר דומה. אם אני רוצה ביטחון כלכלי: תברך את עם ישראל שיהיה להם ביטחון כלכלי — ואני, כפרט בעם ישראל המבורך, אתברך מזה.

וכך אומר הזוהר על אותו עניין:

נמצא אלישע אומר לה: היש לך לבקש לגבי המלכא עילאה על העובדין דבידך? מה תרצי שאעשה בשבילך אצל הקדוש ברוך הוא, היום, יום ראש השנה?

וזה עיקרו של דבר, וטיפ חשוב מאוד לראש השנה ולתפילות ראש השנה.

בראש השנה נפרשים רחמיו של הקדוש ברוך הוא על עמו כאחד. כל האומה הישראלית עומדת לדין ביום הזה.

אמת שהוא מעביר אותנו אחד אחד לפניו כבני מרון. אבל בסקירה אחת, במכה אחת, הוא רואה את כל עם ישראל ואת הפרטים שבתוכו. וגם האומה הישראלית כאומה עומדת לדין.

ולכן אין זה ראוי ואין זה כדאי לו לאדם לפרוש מן הציבור ביום הזה. ומה זה לפרוש מן הציבור? להתפלל ביחיד, ובעיקר — לבקש על עצמו בלבד, לבקש בקשות פרטיות לעצמו.

יש מימרה בזוהר שהרשעים נדמים ככלבים: אומרים „הב הב”. יודעים אתם כיצד נובח הכלב — „הב הב”.

ו„הב” בארמית פירושו: תן. תן, תן, תן. מי שאומר רק „תן לי, תן לי, תן לי” — הרי הוא ככלב המבקש. ואין זה נכון לעשות כן.

אמרנו מדרגה אחת: האומה הישראלית. בקש בשביל עם ישראל — „בתוך עמי אנכי יושבת”.

אבל יש דבר גדול עוד מזה, שאם אתה מתפלל עליו — פתרת את כל הבעיות כולן. מה חסר לנו, שבגללו אנו מרגישים חסרים כל הזמן?

לפיכך חכם יותר שלא לבזבז את הכדורים על השטויות הפרטיות שלנו, אלא לבקש את הדבר הגדול ביותר: שהשכינה תחזור למקומה. ואם אתה מתפלל להחזרת השכינה — הכול ממילא יהיה בסדר.

ואת החוכמה הזאת, את הסוד הזה, גילה לנו גם אור החיים הקדוש. יש תפילה שכתב, והיא מודפסת בסידורי יום הכיפורים, וטוב לאומרה תוך כדי „ויעבור ה׳ על פניו ויקרא” — בתוך שלוש עשרה המידות. ולכן החזנים מרווחים שם מעט, כדי שמי שיכול להספיק — יאמר.

ושימו לב לנוסח, ולמה שהוא מבקש.

ולמה? „כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מגופנו.” והמשפט האחרון: „וייעול מלכנו בהיכלה” — שייכנס מלכנו להיכלו, כלומר לבית המקדש.

על מה להתפלל? שאלו, והתשובה פשוטה. אתה רוצה להתפלל על פרנסה? אתה מקבל מייל מהשמיים אוטומטית: לך תעבוד. אתה רוצה זיווג? תירשם, תצא, תיפגש. הכול כבר מונח לפניך.

לכן, בעזרת השם: בראש השנה, בתפילות, לשים את המחשבה על גלות השכינה, ושתחזור במהרה בימינו. „וייעול מלכנו בהיכלה”.

ונזכה לשנה טובה ומבורכת. „תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה”.