„הָלַךְ וְלָן בְּבֵית הַקְּבָרוֹת”
בברכות י״ח ע״ב נשאלת שאלה פשוטה: היודעים המתים מה נעשה אצלנו? הגמרא משיבה במעשה — ומעשה זה אירע בערב ראש השנה.
חסיד נותן דינר לעני בשני בצורת. אשתו מקניטה אותו. במקום לריב בליל ראש השנה הוא יוצא מן הבית — והולך לישון בין הקברים, ושם הוא שומע שתי רוחות משוחחות.
בשנה שלאחר מכן הוא חוזר לשם, והוא כבר עשיר. זו כל השאלה: מה שהוא בא לבקש בבית הקברות אינו עוד מידע, אלא מעמד — מעמדו של מי שאינו מחשיב את עצמו כלל.
ראש השנה הוא ראשן: כל מה שתוציא השנה כבר מונח באותו ראש. מה שנזרע בו — כעס, מריבה, דינר שניתן — צומח אחר כך שנים־עשר חודש.
והאזינו נותנת את המילה: עם נבל ולא חכם, עם כפוי טובה. וראשון לכפויי הטובה הוא אדם הראשון: „האשה אשר נתתה עמדי”. ראש השנה הוא יום המראה.
אנו עומדים יומיים לפני ראש השנה. לפיכך נלמד דברים הנוגעים לראש השנה, וניגע גם בפרשת האזינו, שאף היא מדברת בעניינים אלו.
וכיוון שתמיד שואלים למה איננו לומדים גם גמרא, נפתח דווקא בסוגיה במסכת ברכות, דף י״ח ע״ב, הנוגעת במישרין ליום שאנו נכנסים אליו.
הגמרא מתעסקת שם בשאלה: האם המתים יודעים מה קורה אצלנו בעולם הזה?
השאלה רחוקה מלהיות עיונית בלבד, והיא קשורה לראש השנה. שהרי אחד הדברים שאנו אומרים ביום זה הוא „וספרי חיים וספרי מתים לפניך נפתחים”. כלומר, ביום זה לא רק החיים עומדים לדין: אף המתים עומדים לדין, ובודקים מה הניחו אחריהם בעולם.
— אדם שאין לו זכויות מרובות, אך היה חכם וציווה לפני פטירתו שיקימו בית מדרש. בראש השנה פותחים את הספרים לראות כמה זכויות נתווספו לו מן התלמידים שלמדו שם בזכות הצדקה שנתן — ומעלים אותו מדרגה בעולם העליון.
— ולהפך: מי שהקדיש את הונו לדברים פסולים — פותחים את הספרים ומורידים לו מזכויותיו.
ונשארת השאלה היסודית: במהלך השנה, האם המתים יודעים מה עובר עלינו? שאלה בסיסית היא — שאם לא כן, לשם מה אזכרה, לשם מה הולכים לבית הקברות? הגמרא מתמודדת עם השאלה, ועושה זאת בסיפור מעשה. מעשה שאירע בערב ראש השנה.
הרי לפנינו אדם חסיד שמצבו הכלכלי אינו טוב. ואף על פי כן, בערב ראש השנה, הוא נותן דינר לעני. וקרוב לוודאי שאותו דינר היה כל הכסף שנותר בבית.
אשתו אינה מרפה. הם יושבים בליל ראש השנה אל השולחן עם מה שיש לאכול — כלומר, מעט. והיא חוזרת ומקניטה: הרי אתה רואה שאין לנו כסף, שאין לנו מה לאכול, ואתה הולך ונותן את הצדקה.
לא פחות ולא יותר. הוא קם באמצע הסעודה, בליל ראש השנה, ויוצא — והולך לישון בבית הקברות, בין הקברים. ושם הוא שומע שתי נשמות מדברות זו עם זו.
אמרה אחת לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות באה לעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים.
כלומר: כשקוברים אדם קוברים אותו בתכריכים, והחברה קדישא שואלת תמיד מה רצון המשפחה, שכן יש תכריכים פשוטים ויש מהודרים. אך היא הייתה ענייה, ולא היה בידי משפחתה לקנות לה תכריכים כראוי. עטפוה במחצלת וקברוה כך. ומשום כך אין נשמתה יכולה לצאת ולשוב כחברתה.
אמרה לה: לכי את, ומה שתשמעי בואי ואמרי לי. וכל אותה שעה אותו אדם שוכב בין שני הקברים ושומע הכול.
הלכה הרוח, שטה בעולם וחזרה. שאלה אותה חברתה: מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי שכל הזורע ברביעה ראשונה — ברד מלקה אותו.
כלומר: אם ימהרו החקלאים ויזרעו מיד אחרי סוכות, ירד ברד ויהרוס את כל הזריעה. מוטב להמתין לרביעה השנייה.
לשנה האחרת הוא שב ולן באותו מקום, לשמוע היאך פני הדברים. אותה שיחה חוזרת: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד. ואותה תשובה: איני יכולה, שאני קבורה במחצלת של קנים — לכי את, ואמרי לי.
והפעם הנשמע הוא ההפך הגמור: כל הזורע ברביעה שנייה — שידפון מלקה אותו.
והחקלאים, שלמדו לקח משנה שעברה, אמרו: נמתין ונזרע מאוחר. והוא, ששמע, זורע ברביעה הראשונה. כל העולם לוקה בשידפון, והוא אינו לוקה. ופעם שנייה נעשה עשיר גדול.
לבסוף שואלת אותו אשתו: מה טעם אשתקד לקה כל העולם ושלך לא לקה, והשנה נשדף כל העולם ושלך לא נשדף? אין לו מוצא: הוא מספר לה הכול. את בית הקברות, את שתי הרוחות, את כל אשר שמע.
לא היו ימים מועטים ונפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה הקבורה במחצלת של קנים. ומתוך הוויכוח הטיחה בה אשת החסיד: בואי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים.
בשנה השלישית חוזר האיש לבית הקברות. והוא שומע:
איני רוצה עוד לדבר, אמרה: יש כאן מי שישן בינינו ושומע כל מה שאנו מדברות. מכאן מוכיחה הגמרא שאכן המתים יודעים מה נעשה אצל החיים. עד כאן הסוגיה.
עד כאן הכול מובן — ולמעשה לא הובן דבר. כמה וכמה שאלות עולות כאן.
הראשונה קופצת לאוזן: בליל ראש השנה הוא הולך לישון בבית הקברות? מה עניין זה? רב עם אשתו, ניחא. אך אין הולכים לישון בבית הקברות בליל ראש השנה. ליל יום טוב הוא.
ואפילו אם מחפשים פתרון מעשי: הסתבכת עם אשתך, לך לחברך. „שמע, קצת מסובך אצלי הערב, אפשר לישון כאן?” — וזהו. זה הדבר הנורמלי ביותר. מה שאינו נורמלי הוא ללכת לישון בבית הקברות.
בשנה הראשונה עוד אפשר להבין: לא היה לו כסף, אשתו התרגזה עליו בשל הצדקה. ניחא. אך זה עתה נאמר לנו שבעקבות המעשה נעשה עשיר גדול.
אם כן, מדוע בשנה השנייה הוא שב ולן בבית הקברות? לאשתו אין עוד על מה לריב עמו: עשירים הם, זרע בזמן הנכון, ורק לו היה מה למכור. הכול בסדר. והוא שב ולן בבית הקברות בליל ראש השנה?
כבר הסברנו פעם: המילה „ראש” היא כמילה „ראשן”. כיצד נולדת צפרדע? במים רואים תחילה ראש וזנב בלבד.
וכן זרעו של אדם: במיקרוסקופ רואים ראש וחוט. אך מה יש באותו ראש? כל מה שייצא מן האדם אחר כך, כל ה־DNA, הכול ממש, כבר מונח שם.
זרע שזורעים באדמה הוא דבר קטן. אך בגרעין של חיטה כבר יש כל הדרוש כדי שתצא ממנו חיטה. גרעין של אבוקדו — מה ייצא ממנו? עץ אבוקדו, לפי שהכול נמצא בו.
אחד הדברים שחז״ל מקפידים עליהם ביותר בראש השנה הוא שלא להתרגז, שלא לכעוס ושלא לריב. לא עם האישה, לא עם הילדים, לא עם השכנים ולא עם איש. לא בבית הכנסת, לא עם החזן, לא עם הגבאי ולא עם היושב לידך — הוא רוצה מזגן, הוא אינו רוצה מזגן, אל תאמר דבר, למה אתה מתערב?
כל זה צריך להשביתו. ולמה? מפני שאתה זורע את זרע הכעס והקטרוג לכל השנה.
וזה בדיוק מה שמבין אותו חסיד. הוא אומר לעצמו: אשתי כועסת עליי על שנתתי צדקה בערב ראש השנה. אך אני התכוונתי לתת בערב ראש השנה. שמתי זרע באדמה. מן הדינר הזה יצא אחר כך עץ. ידעתי מה אני עושה — אלא שאשתי לא ירדה עמי עד הסוף.
הוא שב הביתה, ואשתו כועסת. מה הוא עושה? לא זו בלבד שאינו משיב, אלא שהוא מעדיף לצאת ולא להיכנס לכל המהומה הזאת.
ונשארת השאלה: למה בית הקברות? למה לא אצל חבר? מפני שאצל חבר שואלים: מה קרה? והוא ייאלץ להשיב: רבתי מעט עם אשתי. ולמחרת תשמע אשתו את כל הסיפור מפי אחרים.
ובשנה השנייה? מריבה כבר לא הייתה. כאן יש להוסיף את הממד שדיברנו בו.
מהו בית קברות? המקום שבו קוברים. כלומר: כל עוד אני אדם חי, מדבר, אוכל, עובד ונהנה — הכול בסדר. יש מצב אחד ויחיד שבו איני כאן עוד: כשאני בבית הקברות. תחנה סופית.
אומרים לנו חכמי המוסר: בראש השנה, לך אל בית הקברות הפנימי. החשב את עצמך כאין וכאפס ממש. זו נקודת האפס. ושם, אם תהיה שם, תוכל לשמוע את הרוחות מספרות זו לזו.
שהרי אדם חי אינו שומע נשמות מדברות: אנו נמצאים בשני עולמות מקבילים. כדי לפגוש את עולם המתים צריך להיות מת — כשם שכדי לפגוש את עולם החיים צריך להיות חי. הדרך היחידה שלנו להתחבר לאותו עולם, שאין בו עוד משחקים, היא להחשיב את עצמנו לכלום.
בפשט לא היה לו מה לחפש שם בשנה השנייה. אך לפי מה שאנו לומדים כאן יש כאן עניין גדול, והמסר הוא: לך לבית הקברות.
מה שאמרתי נשמע מדכא מאוד. בראש השנה מתלבשים, מתחדשים, שולחן נאה וכלים נאים, יום טוב הוא. ואי אפשר לומר על ראש השנה דבר אחר: יום טוב הוא, ובו אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא.
אך אין כאן סתירה. כדי לחוש באמת את שמחת ראש השנה, וכדי להמליך את המלך, צריך לאפס את עצמו. צריך לקחת את ה„אני ואני ואני” ולהניחו בצד. רק אז מרגישים את ההתחדשות, את הבריאה, את העולם המתחיל מחדש.
דקה לפני שנברא אדם הראשון — לא היה. ומתי נולד? בראש השנה. אין מגיעים למצב של חיות והתחדשות אלא אם כן אין אתה כאן תחילה. וכדי להגיע לפריחה, אותו זרע שדיברנו בו צריך תחילה להירקב באדמה, ואחר כך הוא צומח. אך לא מתוך עצבות — אלא מתוך שמחה.
אך כדי להרגיש היטב כיצד משפיע הקדוש ברוך הוא את מלכותו על עם ישראל, אני אומר: איני כאן. אני רוצה רק לקבל את השפע הזה, בלי לתפוס מקום בתוך העניין.
נשאר סופו של המעשה, והוא מלמד דבר נוסף. יכול היה החסיד לספר לאשתו הכול: שמעתי שתי רוחות, אחת רצתה לצאת ואחת לא יכלה. האם היה צריך להוסיף מדוע לא יכלה? האם היה צריך להוסיף את הפרט הזה, הפרט הצבעוני, לתוך הסיפור?
ונבוא להאזינו. לא נקרא אותה בשבת זו, שהרי ראש השנה הוא: נקרא אותה בין כסה לעשור, בין ראש השנה ליום הכיפורים.
ולמה אומרים „כסה”?
מה מכוסה? הלבנה. בליל ראש השנה היא נמצאת, אך היא מכוסה. ומשנכנס החג היא מתחילה להתגלות מעט, ולמחרת מעט יותר, עד חמישה עשר בחודש. ומה יש לנו בחמישה עשר? סוכות.
תהליך זה של הלבנה הוא כמחוג, כברומטר שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא. בתחילת ראש השנה — „כסה”: הלבנה מכוסה, והקטרוג גדול מאוד. זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון, יום שכל העולם עומד בו לדין. וככל שאנו מתקדמים מתחילים החסד והרחמים להתגלות, כלבנה.
— ביום הראשון של ראש השנה: דינא קשיא — שעדיין הכול כמעט שחור, ומעט לבן.
— ביום השני: דינא רפיא, שהדין מתחיל להשתחרר; כבר יום אחד של ראש השנה מאחורינו.
— השנה חל היום הראשון בשבת: אין תוקעים בשופר, שהשבת עצמה עושה את עבודת התקיעה. ועושים תשליך.
ומשם אנו מתקדמים בין כסה לעשור אל יום הכיפורים, עשרה בתשרי: „סלחתי כדבריך”, והאור כמעט שלם. ובחמישה עשר אנו כבר בשלום עם הקדוש ברוך הוא, יושבים עמו בסוכה כחתן וכלה, בצילא דמהימנותא.
מפני מה נקבע יום הדין דווקא בראש השנה? מפני שביום זה עמד אדם הראשון לדין.
אדם הראשון נברא ביום השישי לבריאה. באותו יום עצמו שנברא — חטא, נידון ונמחל לו, והכול עוד לפני כניסת השבת. ואותה שנה היה היום השישי יום שישי, ערב שבת — יום אחד מן המתכונת שיש לנו השנה.
מהו „נבל”? לפי המשך הפסוק — „ולא חכם” — היינו אומרים מיד שהכוונה לטיפש. אך אז היו שתי המילים אומרות דבר אחד.
אור החיים הקדוש לומד זאת מפתיחת הפסוק: „הלה׳ תגמלו זאת” — הלה׳ אתם גומלים זאת? הלשון היא לשון גמול. גמול מה? רעה תחת טובה. נמצא ש„נבל” הוא כפוי טובה, אדם המשלם רעה תחת טובה.
והראיה מתוך הפרשה עצמה, מאותו שורש: „ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו” (דברים ל״ב, ט״ו). אין זו טיפשות אלא טובה המשולמת בכפיות טובה.
מי היה כפוי הטובה הראשון בתנ״ך? אדם הראשון.
הקדוש ברוך הוא תופס אותו על חם: מה ציוויתי ומה עשית? והוא משיב: האישה. והרי הציווי ניתן לו, לא לה. יכול היה לומר: איני רוצה, לא ייתכן. הוא לא רצה לקחת אחריות.
ובאיזו טובה כפר? הקדוש ברוך הוא נתן לו אישה, עזר כנגדו: היא מטפלת בו, מכינה לו, עושה לו הכול. ובנפילה הזאת הוא אומר: היא. אין דבר כזה „היא”. קח אחריות על עצמך.
ויש לשקול את הלשון „מן העץ ואוכל”. מר הימי מביא שהפצירה בו והכתה אותו בעץ עד שאכל. ואור החיים הקדוש על פסוק זה הולך בכיוון זה: אדם לא ידע דבר, ולא היה עליו לחשוד באישה שנתן לו הקדוש ברוך הוא עצמו, ואין בידו אלא שוגג — „ואפשר שדין אונס יש לו”.
ואף על פי כן. הציווי ניתן לו, במישרין. אף תחת מכות היה עליו לומר: איני אוכל. אלא שמזה לא היה יכול להימלט: סופו לאכול, ואין מוצא. אם כן, היכן חטאו?
ויש מדרג בתוצאות: הנחש הולך על גחונו ואוכל עפר, האישה יולדת בעצב, והאדם אוכל לחמו בזיעת אפיו. ונשים לב גם למה שהוסיפה חוה מדעתה: הקדוש ברוך הוא אמר שלא לאכול, והיא הוסיפה „ולא תגעו בו”. דחפה הנחש, נגעה — הרי לא מתּ — ואכלה.
אומרים חז״ל: כל הכופר בטובתו של חברו, סופו לכפור בטובתו של מקום.
— „ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף” (שמות א׳, ח׳). שכח את כל הטובות שעשה יוסף למצרים. ולהיכן הגיע? „מי ה׳ אשר אשמע בקולו” (שמות ה׳, ב׳).
— „לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳, גם דור עשירי” — והטעם: „על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים” (דברים כ״ג, ד׳-ה׳). ואפשר לחשוב: מה כל כך חמור בלחם ובמים? אלא שעמון ומואב הם בניו של לוט שהציל אברהם. אלמלא אברהם לא היו לא עמון ולא מואב. וכפרו בטובה — ואין להם תקנה.
ומשום כך כל זה שייך לראש השנה. אדם הראשון עשה זאת דווקא בראש השנה. והנה אתה עומד בראש השנה, ואומרים לך: יום דין הוא, עשה חשבון נפש.
טוב. חטאתי. אך מדוע חטאתי? מפני שהכשילו אותי, מפני שפיתו אותי, מפני שסיפרו לי סיפורים. אין אתה אומר „חטאתי” — אתה אומר „לא אני”.
אין וידוי בראש השנה, אך צריך להרהר בו בתשובה: בין התקיעות, כל היום, לחשוב מה אני יכול לתקן. לא „אני כעסן מפני שהרגיזו אותי”, אלא: מידת הכעס נמצאת בי, ועליי לעבוד עליה. שהרגיזו אותך — עובדה; אם תכעס או לא — בחירה שלך. לשתוק, להבליג, או ללכת לישון בבית הקברות — ובלבד שלא להיכנס לקטטה. זו בחירתך. ואותו חסיד שבגמרא, במה בחר?
ראש השנה הוא היום שבו שמים מראה מול הפנים. אתה רואה את עצמך. לא את כל אלה שאתה מאשים בהם כל השנה.
מר הימי מספר ששאלו פעם את הרב עדין שטיינזלץ זצ״ל, בתוכנית במוצאי ראש השנה, על מה התפלל. וכך השיב בערך.
ועל מה מתפללים? על המסוגלות. אנו מבקשים את היכולת — לעשות את המצוות, לפעול, לחיות. על זה כן מתפללים, שכן אין הדבר תלוי בנו. בריאות וחיים — אינם שלי, שלך הם.
אך פרנסה, זיווג? הירשם, צא לפגישות, השתדל — כבר שמתי הכול על השולחן. משל לאדם הנכנס לאולם שהמזנון ערוך בו, הכול מוכן, והוא ממתין שיגישו לו. קום ואכול. שלא תיחנק — זה כן תלוי בו. אך לאכול — זה שלך: הכול כבר מונח לפניך.
יש לנו בתנ״ך אדם הנושא שם זה: נבל הכרמלי (שמואל א׳ כ״ה). אנשי דוד שמרו על צאנו; וכששלח דוד לבקש מזון, השיב: „מי דוד ומי בן ישי?” ואשתו שלו, אביגיל, אמרה עליו: „נבל שמו ונבלה עמו”. הרי כפיות טובה בדמות אדם.
וכשסיפרה לו אביגיל בבוקר את אשר עשתה — „וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן”. אירוע לבבי, בלשוננו. אך אין הוא מת מיד: „ויהי כעשרת הימים, ויגוף ה׳ את נבל וימות” (שמואל א׳ כ״ה, ל״ז-ל״ח). ואמרו חז״ל שאלו עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים — בלשוננו היום, עשרת ימי תשובה.
נמצא שלעולם אין מאוחר, אף במדרגה זו. הקדוש ברוך הוא נותן התראה. והרהור תשובה מועיל הרבה: זוז מעט ממקום שהיית בו, עבור מתשעים לתשעים וחצי, לתשעים ואחת — אך שנה משהו.
ולמה זה כה חשוב? אמרתי „אל” במקום „מלך”: היכן ההבדל?
ראש השנה, מלבד היותו יום דין, הוא היום שבו ממליכים — מלכויות. ואין אנו ממליכים אותו עלינו בלבד, ואף לא על ישראל בלבד: „מלוך על כל העולם כולו בכבודך”. ממליכים את המלך על כל העולם.
והנה, כשאתה אומר „האל הקדוש” — הכול מסכימים שיש אלוקים. אף אומות העולם מודות בכך. ואפילו החילוני האומר שאין אלוקים מודה שיש משהו. המילה „אל” היא מלשון אַיָלוּת, כוח: „אלוקים” פירושו כוחות. וכל בעל שכל מבין שאין העולם עומד בפני עצמו, אלא יש כוחות המחזיקים אותו.
טוב: יודע אני שיש אלוקים. ומה בכך? אותו אלוקים אמר ליהודים שאסור לעשות דבר פלוני בליל שבת. והתשובה: יודע אני שהוא כאן, יודע אני שהוא מפעיל את העולם, אך איני חייב לשמוע בקולו.
המוסלמים אומרים „אללה הוא אכבר”: אין הם משקרים, הם אומרים שיש אלוקים. אלא שאותו אלוקים עצמו אמר שארץ ישראל היא לעם ישראל — ואף בקוראן שלהם כתוב שהארץ הקדושה הוקצתה לבני ישראל. ומדוע אין מכבדים זאת? התשובה: לא בא לי לכבד.
ואין ישראל ממתינים לביאת המשיח כדי להסיק את המסקנה. בכל שנה בראש השנה אנו ממליכים אותו מחדש ומזכירים לעצמנו: ה׳ הוא המלך. וזה גם סדר הסליחות: תחילה „שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”; אחר כך „ה׳ הוא האלוקים”; ורק אחר כך „ה׳ מלך, ה׳ מלך, ה׳ ימלוך לעולם ועד”. שה׳ הוא אלוקים — אין חולק, ואין די בכך. הוא גם המלך.
והראשונים סגרו מעגל זה לפנינו: ביציאת מצרים, הפסוק האחרון בשירת הים הוא „ה׳ ימלוך לעולם ועד” (שמות ט״ו, י״ח).
נקודה אחרונה.
יש תחילה הבדיחה הידועה: „חכם” בראשי תיבות — חמור חריף ממנו. בדיחה היא.
ויש התוכן. למדנו בתחילת השיעור שראש השנה הוא הראשן — הראש שממנו יוצאת הצפרדע, ראשו של הזרע, הגרעין הקטן הנזרע באדמה ויוצא ממנו אחר כך עץ. נמצא שראש השנה הוא הראש שבו מונח כבר כל מה שיהיה לכל השנה.
והקדמה נוספת: „עיניו” — שתי עיניים. כמה עולה „עין”? עי״ן 70, יו״ד 10, נו״ן 50 — מאה ושלושים. ושתי עיניים? מאתיים ושישים. כלומר עשר פעמים עשרים ושש, עשר פעמים הוי״ה.
ויהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה; שיינתן לנו כל מה שביקשנו לטובה — בריאות, פרנסה, נחת, הצלחה ושלום; שניכתב וניחתם לחיים טובים ולשלום; ושיקבל השם את כל תפילותינו ברצון.
🎯 בחן את עצמך
חמש שאלות על השיעור. לחצו על תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90