בעזרת השם, לכבוד יום ירושלים נאמר רעיון, אך תחילה נכנס לאווירה. הנה קטע מנאום שאמר מוטה גור ביוני 1967, מיד לאחר שחרור הר הבית:

נכנס עם הרגש הזה אל הלימוד, אך מיד נביט בדברים החזקים והטובים של תורה.

יש פסוק בישעיהו פרק נד, המתנבא על בניינה של ירושלים לעתיד לבוא:

המילה "כדכד" היא מילה יוצאת דופן בלשון הקודש: כ״ף-דל״ת, כ״ף-דל״ת — מילה אחת, "כדכד". רק הכ״ף הראשונה דגושה (כי בגד-כפ״ת בראש המילה), והשנייה רפויה. למה התורה כותבת את המילה הזאת פעמיים? מה היא רומזת?

אומר רבי שמואל בר נחמני (בבא בתרא): פליגי תרי מלאכי ברקיעא — נחלקו שני מלאכים בשמים. על מה?

גבריאל אמר: שוהם. מיכאל אמר: ישפה. ואז הקדוש ברוך הוא, ששומע את הוויכוח, התערב ואמר: "להוי כדן וכדן" — שיהיה גם כזה וגם כזה. וזהו "כדכד" — שתי פעמים "כד", כלומר גם זה וגם זה.

מאיפה לקוחות האבנים האלה? מהחושן של כהן גדול. שתים-עשרה אבנים בארבע שורות, כנגד שנים-עשר השבטים:

השורה הרביעית, האחרונה, היא כנגד השבטים האחרונים: יוסף ובנימין — שני בני רחל. שוהם כנגד יוסף, ישפה כנגד בנימין. וכאן מתחיל הסוד.

למה אבן ישפה כנגד בנימין? המילה "ישפה" מורכבת משתי מילים: יש פה — היה לו פה.

כשהאחים גילו את הגביע באמתחתו של בנימין, הם נפלו עליו: "גנב בן גנבת! אתה גנב כמו אמך, רחל גנבה את התרפים מלבן, ואתה גנבת את הגביע!" בנימין היה יכול לענות, היה לו פה לטעון — אבל הוא שתק. בשכר השתיקה הזאת זכה להתברך:

"בין כתפיו שכן" — השכינה תשרה בנחלתו, ולא בנחלת יהודה. שם, בחלקו של בנימין, ייבנה בית המקדש.

עתה נחזור לשני המלאכים. גבריאל — מלשון גבורה. מיכאל — שר ישראל, כנגד חסד.

זאת המחלוקת העמוקה: האם ירושלים תיבנה בגבורה (משיח בן יוסף, מלחמה מקדימה) או בחסד (משיח בן דוד, מלכות בשלום)? תשובת הקדוש ברוך הוא: כדן וכדן — שניהם יחד.

הקדוש ברוך הוא אמר: "אני אבנה את ירושלים כמו שבראתי את העולם." מה הכוונה? בפרק א' של בראשית כתוב: "בראשית ברא אלוקים" — שם אלוקים בלבד, מידת הדין. ביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם בדין, ראה שאין העולם יכול לעמוד, שיתף עמו מידת הרחמים. לכן בפרק ב' כתוב: "ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" — שני שמות יחד, רחמים ודין. וכך עומד העולם. גם ירושלים: לא בחסד לבד, ולא בגבורה לבד. בשניהם יחד.

המורכבות הזאת רמוזה בעצם השם של העיר. "ירושלים" — שתי מילים: ירו ושלם.

שלם — השם הקדום של ירושלים. כשאברהם חזר ממלחמת ארבעת המלכים, יצא לקראתו מלכיצדק מלך שלם (בראשית יד, יח). שלם = שלום = חסד.

ירו — מלשון יראה. בעקדת יצחק, אברהם קרא למקום "ה' יראה" (בראשית כב, יד). יראה = גבורה.

ירושלים = ירו + שלם = יראה + שלום = גבורה + חסד. שם העיר עצמו מכריז שהיא בנויה משני הכוחות יחד. ובית המקדש, שנמצא בלב העיר, הוא המקום שבו השלום יורד לכל העולם — אך צריך גם יראה וגם שלום, ביחד.

במזמור קלז של תהלים, דוד המלך כותב ברוח הקודש את גורל הלוויים בגלות:

הלוויים יוצאים אחרי חורבן הבית, ונבוכדנצר מוליך אותם לבבל. בחנייה אחת, על שפת נחל, הוא דורש מהם: "מה אתם בוכים? תתארגנו, אני רוצה שתנגנו לפניי ולפני עבודה זרה בכינוריכם, כמו שהייתם עושים בבית המקדש."

הלוויים מסרבים. כדי לא ליפול בניסיון, הם נשכו את אצבעותיהם וקטעו אותן — שלא יוכלו לנגן. ענו לנבוכדנצר: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר? אין לנו עוד אצבעות." נבוכדנצר הרג מהם רבים, אך הם היו שמחים שלא חיללו את שיר השם לפני עבודה זרה.

אנחנו רגילים לחשוב שמי שאומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" הוא דוד המלך, או עם ישראל. אבל המדרש מחדש: באותה שעה, כשהלוויים קטעו את אצבעותיהם, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נשבע:

מידה כנגד מידה: הלוויים שלטו בעצמם וקטעו את אצבעות ידם הימנית למען כבוד ירושלים. הקדוש ברוך הוא נשבע על ימינו שלו — כביכול.

ובשיר השירים: "שראשי נמלא טל" — מה זה? אומר הקדוש ברוך הוא: כל זמן שבית המקדש חרב, אני בעצמי בגלות עמכם. כמו עם ישראל שאין לו בית — כך אני ראשי מלא טל, אין לי גג מעליי. אני יושב בגלות יחד אתכם.

וזאת הגאולה השלמה: כששני הכוחות מתחברים — חסד וגבורה, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, יראה ושלם, מיכאל וגבריאל. אז ייבנה בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.