רש"י שואל: שמיני — למה? מאיפה סופרים? ועונה: שמיני למילואים. שבעה ימים לפני כן, בסוף פרשת פקודי, התאמנו הכהנים במלאכת המשכן — "שבעת ימים לא תצאו מפתח אהל מועד". ביום הראשון לחודש הראשון — ראש חודש ניסן — הוקם המשכן.

מדוע "ויהי" מבשר צער? כי בתוך שמחת חנוכת המשכן — תמות נדב ואביהו. הכתוב מזהיר מראש: ישנה פגיעה בדרך.

שני קורבנות — שני חטאים.

בפתיחת המשכן — לפני שמתחילים לעבוד את ה' — צריך לכפר על שני הפצעים הגדולים בהיסטוריה של עם ישראל. המשכן לא יכול לתפקד על מצפון לא מטוהר.

רש"י מרגיש בזה: "שהיה אהרן בוש וירא לגשת."

בוש = הרגשת בושה עמוקה. אהרן, הכהן הגדול, ראה את עצמו אחראי על חטא העגל — גם אם ידע שמיכה הוא שזרק את הפתק לאש. הוא האחראי. ואחראי אמיתי לא מנקה את עצמו.

ירא = חשש מעדת קורח. בני שבט לוי יכולים לטעון: "אנחנו לא חטאנו בחטא העגל — מדוע אתה הנבחר?" ואהרן חשש שביום הגדול הזה יפרוץ סכסוך.

הגמרא במסכת יומא אומרת יסוד מרעיש:

כלומר: כדי למנות מנהיג על הציבור — חייב שיהיה לו "קופה של שרצים" — עניין שמשפיל אותו, שמונע ממנו להתגאות על העם. אם אין לו — הוא יתנשא, ישכח את מקומו.

ומי שיש לו את הקופה? אהרן. דווקא בגלל הבושה, דווקא בגלל האחריות הקולקטיבית — הוא הכהן הנכון לעם ישראל.

תדמיינו את הרגע: כל עם ישראל מסביב למשכן, מחכים לראות אם תרד השכינה. ירדה! יצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקורבן. שמחה עצומה. ואז — אותה האש — עולה ואוכלת את נדב ואביהו.

הפרשנים נחלקים בסיבת מותם — שיכרות, הוראת הלכה בפני משה, קרבה יתרה — אבל כולם מסכימים: היה בהם גדלות, ואותה גדלות חרגה את הגבול.

סיפור ידוע: דוד המלך נמלט משאול ונכנס למערה. עכביש אחד טוה את הקורי שלו בפתח. חיילי שאול הגיעו, ראו קורי עכביש שלמים, ואמרו: "לא נכנס אף אחד." דוד ניצל. ממנה הבין: גם לעכביש יש תפקיד.

וזה עומק "והתקדשתם וייתם קדושים כי קדוש אני." הקדושה אינה מרחק מהעולם — היא הקישור לשם ה' דרך המצוות.

יש שתי תשובות עמוקות, שתיהן נפגשות:

לכן "התקדשתם" — לשון התקדמות, תהליך. כל מצוה ומצוה מוסיפה שכבה של קדושה. ככל שנרבה מצוות — נתקרב למדרגת "כי קדוש אני."