„וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם”

בעזרת השם, בסימן טוב, אנחנו מתחילים עוד פעם מחזור של חמישה חומשי תורה. פרשת בראשית, הפסוק הראשון:

מה זה „בראשית”? יש המון המון פירושים בעניין הזה. אונקלוס אומר:

זאת אומרת: בהתחלה. „בראשית” — בהתחלה, בהתחלה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.

הזוהר הקדוש אומר: מה זה „בראשית”? בחכמה. ומאיפה אנחנו לוקחים את המילה „בחכמה”? איך היא קשורה למילה „בראשית”? כמו שאומר הפסוק:

ואין ראשית אלא חכמה. ויש פסוק אחר:

הקב״ה ברא את העולם בחכמה. אבל מה פירוש „בחכמה”? מה שייכת כאן החכמה?

המילה „חכמה” — אמרנו פעם — מורכבת משתי מילים. אם אני הופך את שתי האותיות הראשונות, ח״כ נעשה כ״ח, ונשאר מ״ה: כח מה.

ומה זה „מה”? אנחנו יודעים מה אמרו משה ואהרן:

כלומר: אנחנו מה — אנחנו כלום, שום דבר. וכן:

הקב״ה דורש מאיתנו להיות בצניעות, להיות „מה” — בענווה, להיות כלום.

אז מה זאת אומרת „ה׳ בחכמה יסד ארץ”? מה זאת אומרת „בחכמה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ”? החכמה היא בעצם הכוח שבו הקב״ה ברא את העולם — כוח הענווה.

הקב״ה כביכול אומר: אני אחד, יחיד ומיוחד; „מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ” (ישעיהו ו, ג). אבל אני רוצה להעניק מעצמי לאחרים — שגם לאחרים תהיה מציאות, מכוח השפע שאני משפיע עליהם. מתוך הענווה הזאת, שהקב״ה רוצה לשתף בעולמו עוד מציאות, הוא בורא את העולם. וזו ענווה גדולה מאוד.

כי בדרך כלל, מי שהוא יחיד אומר: „אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד” (ישעיהו מז, ח) — אני יחיד בעולמי, לא רוצה אף אחד, אין אחרַי. והקב״ה אומר: לא — אני רוצה דווקא שיהיו ברואים, ושאשפיע עליהם ממני.

כל המציאות תלויה בעצם בעניין הזה של ה„מה”:

„על בלימה” — על בלי מה. ואמרו חז״ל: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה (חולין פט, א). מי שבולם את עצמו בשעת מחלוקת — „בלי מה”, אין לו מה לומר. זאת אומרת שהכל עומד על אותו יסוד.

אנחנו מכירים את הדברים שמביא רש״י בפסוק הראשון:

איפה אנחנו רואים את זה בפשט של המילים? לקב״ה יש הרבה שמות שבהם הוא מופיע: יש שם אדנות, אל״ף דל״ת; יש יו״ד ה״א וא״ו ה״א, שם הוי״ה; יש צבאות, שדי, וכולי. אלוקים — זו מידת הדין.

ובאמת, כשאנחנו קוראים „בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ” — זאת אומרת שהוא ברא את העולם במידת הדין. איפה רואים שאחר כך שיתף עמו מידת הרחמים?

אם אנחנו עוקבים אחרי כל ששת ימי הבריאה, כל הפסוקים שמדברים על היום הראשון, השני וכולי — הביטוי שנמצא תמיד הוא אלוקים. „בראשית ברא אלוקים”; „ורוח אלוקים מרחפת”; „וירא אלוקים”. ביום השני: „ויאמר אלוקים יהי רקיע”. וכן ביום השלישי, הרביעי, החמישי; ביום השישי: „ויאמר אלוקים תוצא הארץ”, „ויברא אלוקים” — עד סוף הבריאה: „ויכלו השמים והארץ”, „ויכל אלוקים”, „ויברך אלוקים... ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות”.

הנה יש לנו שבעה ימי בריאה, ובכולם מופיע השם אלוקים. ואחר כך מתחיל:

ומכאן והלאה נמצא „ה׳ אלוקים”: „כי לא המטיר ה׳ אלוקים על הארץ”; „וייצר ה׳ אלוקים את האדם”. זו הכוונה „שיתף עמו מידת הרחמים”: בכל פרק ב׳ אנחנו רואים גם את שם הוי״ה וגם את אלוקים, ממש בצמידות, באופן רציף ועקבי. וזה הפשט.

וכשאנחנו מגיעים לחלק שבו מידת הדין יחד עם מידת הרחמים — „אלה תולדות השמים והארץ בהבראם” — מה זאת אומרת „בהבראם”? יש כמה וכמה פירושים בעניין הזה.

אומרים: „בה׳ בראם”. ויש פסוק שאומר:

מה זה „צור”? מלשון יצירה, בריאה — כמו „וייצר ה׳ אלוקים”. הקב״ה ברא את העולמות ב„יה”, ביו״ד ובה״א. היו״ד כנגד העולם הבא, הה״א כנגד העולם הזה (מנחות כט, ב). „אלה תולדות השמים והארץ בה׳ בראם” — בה״א הזאת, מתוך יו״ד ק״י וא״ו ק״י, ברא הקב״ה את הארץ, את העולם הזה.

ואומרים עוד: „בהבראם” — אותיות אברהם (בראשית רבה יב, ט). זאת אומרת שכל העולם כולו אינו מתקיים אלא בשביל שיהיה אברהם אבינו, שממנו ייצאו יצחק ויעקב ובני ישראל — שהם מקיימים את העולם, כמו שאומר הפסוק:

מה זה „בריתי”? זו התורה עצמה. וכל עוד יש עם — עם ישראל — שהוגה בתורה יומם ולילה, זה מה שמקיים את העולם. כלומר: אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל פיהם של תינוקות של בית רבן (שבת קיט, ב) — הבנים של עם ישראל, שבזכותם העולם עצמו מתקיים.

כשאנחנו מגיעים לבריאת האדם — זה מעניין. בפרק א׳ התורה אומרת:

לפי הפסוק הזה אנחנו מבינים שהאדם כולל בתוכו גם את הזכר וגם את הנקבה. אבל בהמשך כתוב:

כאן הוא כבר לא אומר שיש זכר ונקבה. איפה אנחנו מוצאים את הפתח לעניין? איך נבין מה היה כאן באמת?

נלך לפסוקים כא–כב:

בדרך כלל חושבים — כי היום אנחנו קוראים „צלעות” לעצמות בית החזה — שהוא לקח צלע, הוציא כביכול עצם אחת מבית החזה של האיש, ניתק אותה, וממנה בנה את האישה. ככה אפשר להבין. אבל זו לא הכוונה באמת. כי כבר למדנו פסוק שאומר שיש כאן גם זכר וגם נקבה: האדם כבר כולל בתוכו גם את האישה וגם את האיש.

אז איך ניישב את כל הכתובים? נאמר שהמילה „צלע” כאן אינה אחת מן הצלעות שלנו, אלא צד. בגיאומטריה יש לנו „משולש שווה צלעות” — צלעות הן צדדים. וכך מפרש רש״י: „מצלעותיו — מסטריו, כמו ולצלע המשכן”.

כלומר: לא מתוך עצם שהייתה לו לקח את האישה, אלא מן הצד שלו. היא הייתה שם כבר קודם, כי היא נבראה יחד איתו — כמו שכתוב בפסוק הקודם, „זכר ונקבה ברא אותם”. הם היו צמודים, ומה שהקב״ה עשה — הוא ניסר, הפריד אותם. הפעולה הזאת נקראת נסירה, כמו שמסביר האריז״ל: מן הצד ניסר אותה ממנו. הם היו גב אל גב — „ויביאה אל האדם”.

נסכם: האדם נברא מלכתחילה כשהאישה דבוקה לו בגבו, עם שני ראשים — כמו תאומים סיאמיים, מחוברים גב אל גב. והקב״ה ניסר אותה מן הצלע, מן הצד, „ויביאה אל האדם”. את התיאור הזה אנחנו רואים במדרש:

וכן כותב רש״י על „זכר ונקבה ברא אותם”: שבראו שני פרצופים בבריאה הראשונה, ואחר כך חלקו. ואחרי הניתוח הזה — „ויסגור בשר תחתנה” — „ויביאה אל האדם”.

שואלים: אם הם היו גוף אחד, האם אין כאן עניין של אח ואחות? התשובה: זה מקרה מיוחד, הראשון, שבו לא שייך לדבר על אח ואחות ועל קרבה ביניהם — כי בכל מקרה, האם של אדם הראשון הייתה האדמה. האדמה הייתה האמא שלו. לכן כל הדיון הזה אינו רלוונטי לזוג הזה, שנמצא בגן עדן מקדם.

אח ואחות — זה בהמשך. רש״י מביא שעוד קודם שחטא אדם הראשון ונטרד מגן עדן, „והאדם ידע את חוה אשתו”, ונולדו קין והבל; ו„את קין... את אחיו את הבל” — ריבויים הם: עם קין נולדה תאומה, ועם הבל נולדו שתיים (רש״י בראשית ד, א). שם אנחנו מתחילים לדבר על אח ואחות. אבל בינתיים נישאר עם הזוג הזה.

אבל הנקודה החשובה ביותר שאפשר להבין מכאן — בציור יפה שהמדרש אומר על „ויביאה אל האדם” — היא זו:

וזה מחבר אותנו גם לסוף החומש, לפרשת וזאת הברכה. מה זאת אומרת „סופה חסד”? מהו החסד הגדול ביותר? החסד שעושים עם המתים — כי המת לא יכול להחזיר. ואיפה יש לנו בסוף התורה את החסד הגדול ביותר עם המתים? הקב״ה בכבודו ובעצמו מטפל במשה רבנו ובפטירתו:

משה עולה אל הר נבו. וכמו שהמדרש אומר, אחרי כל הדיון השלם — נשמתו של משה לא רוצה לצאת, ובסופו של דבר אין מה לעשות, היא צריכה לצאת. משה רבנו שוכב, שם רגל על רגל, יד על יד, עוצם את עיניו, והקב״ה לוקח את נשמתו בנשיקה — „על פי ה׳”. ומי שמטפל בקבורתו של משה רבנו הוא לא פחות ולא יותר מאשר הקב״ה עצמו. התורה — סופה חסד.

ואיפה תחילתה חסד? מה החסד הראשון שאנחנו מוצאים בתורה, שהקב״ה בכבודו ובעצמו עושה? „ויביאה אל האדם”. אומרים חז״ל: הקב״ה קלע את שערה וקישט אותה, ואז הביא אותה אל אדם הראשון (ברכות סא, א). ממש ככה, זה המדרש.

עכשיו הקב״ה מנסר אותה, מפריד אותה. ו„ויביאה” — הוא לא מביא אותה מיד, פנים מול פנים, אל האדם, שמא תתגנה בפניו. לפני שהוא מביא אותה, הקב״ה בכבודו — כך המדרש אומר — מסרק אותה, מקשט אותה, מייפה אותה, ואז „ויביאה אל האדם”.

תארו לכם מה הייתה התגובה הראשונה שהיא הייתה מקבלת: „מה הבאת לי?” כדי שלא תתגנה עליו, ושהיא לא תיעלב ממנו — השם עושה חסד, מסרק אותה ומקשט אותה, כדי שלא תתגנה בעיניו.

ועכשיו: איפה בעצם מסתתרת חוה בעולמות העליונים? ולמה אמרו חז״ל — ואתם אוהבים להגיד את הדרשה הזאת בשבע ברכות:

איך מבינים את זה? אם אני לוקח את המילים „איש” ו„אשה”, המשותף לשתי המילים הוא האותיות א״ש. ב„איש” יש יו״ד, וב„אשה” יש ה״א. אם הם זכו — שכינה ביניהם: יו״ד וה״א, שם „יה”. ואם לא — השכינה מסתלקת, ומה נשאר? אש. „אש אוכלתן”.

אבל כשאני מחפש את העניין הזה של אדם וחוה בעולמות הרוחניים — בואו תראו. אני לוקח את שם הוי״ה, יו״ד ק״י וא״ו ק״י, ואומר אותו במילוי, כלומר כל אות כפי שנכתבת במלואה: י׳ = יו״ד; ה׳ = ה״א, במילוי אלפי״ן; ו׳ = וא״ו; ה׳ = ה״א.

יו״ד ה״א — 26; וא״ו — 39; וה״א האחרונה — ביחד 45. וגימטריה „אדם” — 45. ושוב חוזר ה„מה”: 45 הוא מ״ה.

ועכשיו: בתוך האדם הזה — „זכר ונקבה ברא אותם” — כלולה גם חוה. שימו לב: אם אני לוקח רק את המילוי, כלומר רק את האותיות שממלאות את שם הוי״ה, בלי האותיות עצמן:

10, ועוד 1 — 11; ועוד 7 — 18; ועוד 1 — 19. כלומר: המילוי של ה־45 הוא 19. יש לי הוי״ה פשוטה — 26, ועוד 19 — 45. המילוי של אדם הוא 19, וגימטריה חוה — 19. הבנתם?

וזה יסוד גדול מאוד של שלום בית. הזמן נגמר, אז נעצור כאן בעזרת השם. פרשת בראשית מרתקת מפני עצמה — אין סוף לדבר. ברוך ה׳ לעולם, אמן ואמן.