נח, משה ויונה — תיקונו של הצדיק

התורה מציגה את נח כאיש צדיק תמים. רש״י מביא שתי דרשות על „בדורותיו”: לדורשים לשבח — צדיק בתוך דור מושחת, מרגלית בין זכוכיות; ולדורשים לגנאי — בדורו של אברהם כמעט לא היה נחשב. אך איך אפשר לדרוש לגנאי את מה שהתורה עצמה מעידה, שהיה צדיק?

תשובה ראשונה: להיחשב לכלום פירושו להקטין את עצמך. משה אומר „ונחנו מה” — כלום — והוא זה שבזכותו הגיעה אלינו התורה מסיני. מי שרואה עצמו כלום לפני אברהם הוא דווקא צדיק, ואין סתירה בכתוב. אך נשארת שאלה: אם התורה אומרת „צדיק”, מה היא תובעת ממנו?

כשהכתוב אומר „נח איש צדיק”, אין זה רק שבח אלא תביעה: מה אתה עושה עם צדקותך? השיעור מבחין בין שני צדיקים. דמיינו בית כנסת, בחוץ שלג ואנשים קפואים מקור. מי שצדיק באמת מחפש תנור כדי שכולם יתחממו; והאחר נכנס, לובש את הפרווה שלו ויושב בפינה — צדיק בפרווה: צדיק כלפי מי, כשכל הסובבים אותו בקור? אברהם הוא צדיק התנור: אינו שומר לעצמו את הכרת ה׳ אלא מפרסם את שמו סביבו, גם במחיר הכבשן הבוער. נח בונה תיבה ומוצא בה מחסה.

לפני ההחלטה כתוב „וירא ה׳” — בשם של רחמים — ואחר כך „וינחם ה׳ כי עשה את האדם ויתעצב אל לבו”. גם כשהוא רואה את שחיתות העולם הוא רואה בעיני רחמים: איזה אב רוצה לאבד את בניו? נח אוחז במידת הדין: „את האלוהים התהלך נח” — שם הדין. הוא שומע את הגזרה ותו לא. מי ששומע את העצב הזה יכול לטעון: „חכה, יש מי שעוד יכול לחזור; תן לי לנסות.” נח לא עשה זאת.

גם למשה מציע הקב״ה להתחיל מחדש ממנו, כמו לנח. משה משיב בתפילה: אם אין סליחה — מחני נא מספרך. במקום שנח מציית ושותק, משה נאבק. השיעור מדגיש הן את הדמיון — האר״י מלמד שמשה הוא גלגול נח, שבא לתקן — והן את ההבדל: תפילה על הדור. גם האנושות הקדומה לא הייתה פרימיטיבית: אדם, למך, שם ועבר היו גדולי תורה וקרובים לשכינה. הקב״ה דיבר עם נח ישירות.

התביעה אמיתית: נח לא נחסך מן המבחן. הוא שוהה שנה בתיבה בלי אור יום, בין החיות — אומרים שהאריה פצע אותו — ובצאתו הוא שותה יין כדי להפיג את הדכדוך, כך מסביר השיעור. לו לא היה בו חסרון, יכול היה הקב״ה פשוט להושיבו בצד, על הר.

הזוהר דורש „וישלח את היונה מאתו” כרמז ליונה הנביא. ההקבלות בולטות: יונה בורח משליחותו, יורד ליפו, עולה לספינה — כנח הנכנס לתיבה; ארבעים יום של גשם, וארבעים יום עד שנינוה נהפכת (יונה ג,ד); והוא מושלך לים כדי שהים ישתוק (יונה א,יב וא,טו) — מה שנח לא עשה: למסור את עצמו להצלת הסובבים אותו. המבול נקרא „מי נח” (ישעיהו נד,ט): הוא נזקף לחובתו. יונה בא לתקן.

מדוע שולח הקב״ה דג? כי רק הדגים לא נפגעו מן המבול ולא נגעו בחטא שגרם לו. „ותמלא הארץ חמס” (בראשית ו,יא) — גזל; ו„כי השחית כל בשר את דרכו” (שם,יב) — המינים התערבבו. אך מתחת למים אין גבולות, ואין דג המזדווג עם מין אחר; מי שחי כך מטבעו אינו אשם בגזל. לכן אין מקריבים קרבן מן הדגים. הדג לבדו יכול היה לעזור ליונה לתקן מה שנח לא תיקן. מסבירים גם: יונה נבלע תחילה בדג זכר, שם נוח לו ואינו מתפלל; הקב״ה גורם לדגה הרה לבלוע אותו — צר לו, והוא מתפלל. זוג הדגים הנאמן הזה הוא גם ההפך מדור המבול.

מדוע יונה בורח, כשכל מה שעליו להכריז הוא שנינוה נהפכת? הנה הסבר עמוק. פרעה, היחיד שניצל מן הים, עשה תשובה והיה למלך נינוה. נשמות דור המבול, שכבר הושמדו, זכאיות לתיקון בגלגול בבני ישראל במצרים; לכן פרעה מצווה להשליך את הבנים ליאור: למנוע תיקון זה. יונה, גלגול נח, אינו רוצה לסייע למי שרצה להטביע את ישראל. נוסף על כך החשש: אם נינוה תשוב וישראל לא ישובו… ה׳ משיב: תתקן מה שנח לא עשה. יונה מתחכם: אינו הולך אל המלך, שהיה שב מיד, אלא „ויחל לבוא בעיר מהלך יום אחד” — אל העם. „ויאמינו אנשי נינוה באלהים” — ורק אז „ויגע הדבר אל מלך נינוה”. כך מתוקן נח.

אם נח מצא חן, מדוע הוא חי את התיבה כמבחן? כי „וימצא חן” אינו עובדה גמורה: הוא יתקיים בסוף הדרך, כשמשה יתפלל על דורו ויונה יציל את נינוה. זהו צדיק שעוד יש לו מה לתקן. מי שנאמר לו „אתה צדיק” מקבל משימה.

השיעור מפענח גם את פרשת היונה. היונה היא כנסת ישראל („יונתי בחגוי הסלע”, שיר השירים ב,יד). אחרי שליחת העורב, בפעם הראשונה היא אינה מוצאת מנוח לכף רגלה: חורבן בית ראשון. היא חוזרת אל התיבה; בפעם השנייה היא חוזרת בעלה זית — „טרף” — המזכיר את יוסף („טרף טרף יוסף”, בראשית לז,לג), ומכאן משיח בן יוסף: אנו בלילה של הגלות, והבוקר קרב. בפעם השלישית היא אינה שבה (בראשית ח,יב): אין עוד חורבן, הגאולה השלמה ובית המקדש השלישי.

השם אלוהים (86, כמניין „הטבע”) הוא שם הדין. החלפת כל אות באות שלפניה נותנת אכדטם, צורתו המרוככת; החלפה באות שאחריה נותנת במוכן, צורתו המוגברת. הדין מחריף כשאדם, במקום לבטוח בה׳, נוגע ב„מוכן” לחברו: „אין אדם נוגע במוכן לחברו” (יומא לח ע״ב). דור המבול הסיר את שניהם: אין ביטחון (75 = „עד”, 74, ועוד אחד — „בטחו בה׳ עדי עד”, ישעיהו כו,ד) ויש גזל. נח שמר על שניהם: בטח ולא נגע במה שאינו שלו; ולכן נכנס לתיבה. „אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים” (ישעיהו מד,ו): מי שנאחז ברכות ושומר עצמו מ„במוכן” — הדין אינו נוגע בו.

אדם אינו יכול לשבת ולומר: את נפשי הצלתי, אני צדיק, מה איכפת לי מה קורה בחוץ. צדקותו של אדם נבחנת במה שהוא רואה סביבו, ימינה ושמאלה: מה צריכים האנשים, בגשמיות וברוחניות. כשנותנים מעצמנו מונעים את המבול הבא. שנזכה להיות מאלה שמקרבים את ביאת משיח צדקנו, במהרה בימינו.