תולדות —
כמים הפנים לפנים

ראש חודש כסלו הבא עלינו לטובה, תודה וברוך השם. אז בואו נלמד על פרשת השבוע שאנחנו קוראים בעזרת השם: פרשת תולדות.

היא מתחילה ב״ואלה תולדת יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק״. ואחר כך אנחנו רואים את הולדת התאומים, יעקב ועשו, ויש את העניין של מכירת הבכורה: יעקב קונה את הבכורה מעשו.

ואף על פי כן — למרות שיעקב אבינו קונה את הבכורה מעשו, בסוף הקטע: ״ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה״ — כלומר, למרות שהייתה פה עסקה כדת וכדין, אנחנו יודעים שבהמשך עשו לא מתייחס לזה ברצינות.

איך אנחנו יודעים שהוא לא מתייחס לזה ברצינות?

כי בהמשך, כשרבקה מבינה שיצחק מתכוון לברך את עשו, היא אומרת ליעקב שילך ויתחפש וכו׳ — אנחנו מכירים את כל העניין הזה. ויצחק מברך את יעקב.

עשו חוזר מן השדה, הוא מכין מטעמים לאביו, ואז אומר לו יצחק: ״מי אתה?״ ויאמר: ״אני בנך בכרך עשו״. ״ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד״, ויאמר: ״בא אחיך במרמה ויקח ברכתך״.

ואז עשו אומר: ״הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי״.

זאת אומרת, אנחנו רואים פה שעשו אומר: מה זאת אומרת? הוא עבד עליי, הוא לקח ממני את הבכורה. זה מתחבר למה שנאמר קודם, ״ויבז עשו את הבכרה״. ועכשיו הוא לקח גם את הברכה שלי.

כתוצאה מזה עשו לא נרגע: ״וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״. זאת התוכנית שלו.

״ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל״. מי אמר לה את הדברים? הרי כתוב ״ויאמר עשו בלבו״. אז איך ״ויגד לרבקה״?

מלמד שברוח הקודש. כי אנחנו יודעים שהאמהות היו גם כנביאות. אז ברוח הקודש היא שמעה, כמו באוזן פנימית, את מה שמסתובב בלב של עשו.

ואז היא קוראת ליעקב בנה הקטן, ואומרת אליו: ״הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך״.

ועכשיו אנחנו מתחילים את השיעור. ״ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך. עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם; למה אשכל גם שניכם יום אחד״.

מאיפה רבקה תדע שעשו נרגע? איך היא יכולה לדעת שעשו נרגע? הרי התוכנית שלו היא בלב, ומן הסתם הוא ישמור את זה בלב עד ״יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״. אז איך רבקה תדע שהוא נרגע? מאיפה רבקה תדע שבאמת הוא נרגע?

אז האור החיים הקדוש מסביר, ואומר כזה דבר: ״עד אשר תשוב חמת אחיך״ — פירוש, ״בעבור זמן על המאורע, החמה מעצמה מתקררת מרתיחתה״. איך אומרים? הזמן עושה את שלו, הזמן מרפא.

״ואמרה עוד עד שוב אף אחיך — פירוש: כי לא יועיל זה לבד״ — לא מספיק שהוא יירגע, ״אלא עד שוב אף אחיך ממך, פירוש, שהגם שיזכירוך לפניו לא יחרה אפו״.

זאת אומרת, גם עשו צריך להירגע מבפנים עם הזמן; הזמן מרפא. אבל מה הטסט שאנחנו נעשה? כשיזכירו לעשו את יעקב, צריך לראות איך הוא מגיב. ברגע שיתברר שכשמזכירים לו את יעקב הוא כבר לא מתעצבן — זה סימן שהוא נרגע. וזה הדיוק: ״עד אשר תשוב חמת אחיך״, ואחר כך ״עד שוב אף אחיך ממך״ — כשיזכירו אותך הוא לא יכעס, ומזה נבין שהוא כבר נרגע.

אבל זה עדיין לא אומר כלום. למה? כי עדיין יכול להיות בתוך תוכו... גם אם כלפי חוץ הוא לא משדר שהוא כועס כשמזכירים את יעקב, זה עדיין לא אומר שבפנים הוא לא כועס.

אז איך נדע אם הוא כועס או לא כועס? פה אנחנו רוצים ללמוד יסוד חשוב מאוד, שלומדים אותו מהמפגש של אחי יוסף עם יוסף.

במפגש הראשון של האחים עם יוסף אומר לנו הכתוב: ״וירא יוסף את אחיו ויכרם ויתנכר אליהם״. ואחר כך: ״ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו״.

הפשט, כמו שרש״י אומר: כשהוא נפרד מהם, הם היו בחתימת זקן, אבל הוא עוד לא היה בחתימת זקן. הוא היה בסך הכל בן שבע עשרה, עוד לא גידל זקן. אז הוא מכיר אותם מבוגרים יותר, כי הוא כבר יודע איך הם נראים עם זקן. אבל הם נפרדו ממנו כשהוא היה עדיין בלי זקן.

ועכשיו הוא עומד מולם בגיל כמה? שלושים, ועוד שבע שנות שובע, ועוד שנתיים של רעב — בגיל שלושים ותשע הוא עומד לפניהם. אז ודאי שיש לו זקן, ולכן הם לא מכירים אותו. ככה רש״י מסביר.

אבל האור החיים הקדוש מסביר משהו יפה מאוד, וזה היסוד שאנחנו צריכים ללמוד. אומר ככה: ״פירוש, הגם שהוא הכירם לצד שהניחם בחתימת זקן, ומטבע אנושי כשתיוולד הידיעה בלב אחד מהשניים, גם בלב השני יתעורר בחינת הזיכרון״.

מה אומר לנו פה? יש יסוד ביחסים בין אישיים: ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״. כלומר, כשבן אדם מתחיל לשדר כלפיך שהוא נחמד ונעים וכו׳, אין לך ברירה אלא לקלוט את הסימנים האלה, את שפת הגוף הזאת שהוא נחמד — וגם אתה מתחיל להיות נחמד.

אז הוא אומר: ״כי הלבבות יגידו סודות נעלמים... וידקדקו בעינים, במצח, בדבור״. כלומר, כשאתה עומד מול בן אדם שמדבר אליך בחביבות ובפתיחות, אתה מרגיש מספיק נוח להיות גם כן בפתיחות איתו. אחד משקף לשני. ״והידיעה הולכת וגדלת עד שישלים הבחון״.

״אף על פי כן מודיע הכתוב שהם לא הכירוהו״. זאת אומרת: יוסף מכיר אותם. אבל הם, במקום לקלוט את זה, לא היו מוכנים להכיר, ואמרו לעצמם: הדבר האחרון שאנחנו רוצים שיקרה הוא שזה באמת יוסף שעומד מולנו עכשיו. למה? כי אז מיד היו מבינים את גודל הבושה.

זאת אומרת, בלב שלהם הם הרחיקו את האפשרות לקלוט את המסרים החיוביים שלו. ״והטעם, לצד ראותו ברום המעלות״ — הם רואים שהוא כבר מלך; הדבר האחרון שהם יחשבו עליו הוא שזה יוסף. ולכן הם לא הכירו: הם לא היו מוכנים לקלוט את הרמזים האלה, את שפת הגוף הזאת. ולכן ״החליטו הבחינה והרחיקו מלבם מחשוב דבר זה״.

למה אני מביא את זה בהקשר של יעקב ועשו? מה שבעצם אומרת רבקה ליעקב: אתה יודע מה הסימן שלך להבין שעשו כבר לא כועס עליך? כשאתה בחרן תתחיל להרגיש שאתה מתגעגע לעשו, ואתה רוצה להיות אחיו, ואתה רוצה להחזיר את האחווה — זה סימן שגם אצלו בלב התחיל כבר השינוי הזה.

״כמים הפנים לפנים״, כמו שהאור החיים הקדוש אומר: ״כי הלבבות יגידו סודות נעלמים״. כשהלב שלך מתחיל להרגיש שאתה רוצה בקרבתו של עשו, זה סימן שבלב של עשו יש עכשיו הרגשה שהוא מתגעגע אליך ורוצה אותך.

אומרת לו: יעקב, כשאתה, יעקב, תתחיל להרגיש חיובי, פוזיטיבי כלפי עשו — למרות מה שהוא עשה לך, ולמרות שבגללו אתה עכשיו עשרים שנה בבית לבן — ותרגיש שמשהו חסר לך, זה סימן שגם בלב של עשו... זה כמו אנטנות, זה טלפתיה. ובפרט יעקב ועשו. למה? כי הם תאומים. בסופו של דבר הם גדלו באותה בטן. אז כשאתה תרגיש, גם הוא ירגיש, וזה הסימן שהגיע הזמן לחזור הביתה.

איפה אנחנו רואים הוכחה שזה נכון? תסתכלו בפרשת וישלח. מה כתוב, וכמה פעמים? כתוב ככה: ״וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו״. מה, אנחנו לא יודעים שעשו זה אחיו? ״אל עשו אחיו ארצה שעיר״. ״ויצו אתם לאמר: כה תאמרון לאדני לעשו, עם לבן גרתי״ וכו׳.

״וישבו המלאכים אל יעקב לאמר: באנו אל אחיך אל עשו״. אז יש כבר את שתי הבחינות: הם מרגישים שיש פה גם אח וגם עשו — ״אחיך״, ״עשו״. ״ויירא יעקב מאד״ וכו׳, ואז הוא אומר: ״הצילני נא מיד אחי מיד עשו״.

זאת אומרת, שתי הבחינות משחקות אצלם בלב: הם מרגישים אותו דבר.

ובאמת, כשהם נפגשים, המפגש הזה היה מאוד מרגש. נכון שיש מדרש שעשו ניסה לנשוך אותו, אבל לפי הפשט: ״וישקהו ויבכו״.

זאת אומרת, הנבואה של רבקה התקיימה. היא אומרת: כששניכם תרגישו את הרצון הזה להיות ביחד, זה הזמן שבעצם הוא סלח לך. וזה מה שאנחנו לומדים כאן.

אני אסיים בניסוי. עשו ניסוי בארצות הברית לפני כמה עשרות שנים. פסיכולוגים לקחו אנשים והכניסו אותם לחדר.

לחלק אמרו: יש שם בפינה אחד שלא סובל אותך; הוא לא מסוגל לראות אותך, הוא לא מסוגל שתעמוד לידו. ולאחרים אמרו: בפינה השנייה של החדר יש אחד — אל תשאל — הוא חולה עליך, הוא אוהב אותך, הוא שמח לראות אותך כל הזמן.

החוקרים לא אמרו לשתי הדמויות כלום: לא אמרו לאחד שהתפקיד שלו הוא לשנוא, ולא אמרו לשני שהתפקיד שלו הוא לאהוב. לא אמרו כלום. אבל לאנשים שבחדר אמרו: תדע לך שזה שונא אותך, וזה אוהב אותך.

מה התברר? אלה שדיברו עם זה ש״שונא״ אותם — לו לא אמרו כלום — דיברו איתו בהסתייגות, בריחוק. ובאמת התפתח ביניהם סכסוך במהלך הערב, והם התחילו לריב ביניהם; והוא לא יודע שום דבר. ובצד השני דיברו בחביבות, והם נהיו ממש חברים טובים.

מה קרה פה בעצם? הבן אדם שידע שהשני לא אוהב אותו בא אליו מראש עם שפת גוף של תקיפה, נגטיבית. והשני החזיר לו אותו דבר. ובצד השני — הפוך: אם אני מדבר איתך ואני יודע שאתה אוהב אותי, אני מדבר איתך נחמד; אתה נחמד איתי, אני מחזיר לך נחמד, וככה הם נהיו חברים.

זה מה שנקרא ״כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם״. זה באמת היסוד שאנחנו לומדים מרבקה, וראינו אותו גם אצל יוסף, כי האחים לא היו מוכנים להיפתח לאותות של יוסף.

ובעצם זה הסוד שאנחנו מבינים: אם אנחנו רוצים שאנשים יהיו נחמדים איתנו, אנחנו צריכים להיות נחמדים איתם, וזה כבר יעבוד בעזרת השם. וככה נגדיל את האחווה בעולם ונקרב את הגאולה, במהרה בימינו. חזק!

Genèse / Genesis / בראשית 25,19–34

Genèse / Genesis / בראשית 27,30–45

Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 27,42

Or Ha’Haïm sur Genèse / Or HaChaim on Genesis / אור החיים על בראשית 27,44

Genèse / Genesis / בראשית 42,7–8

Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 42,8

Or Ha’Haïm sur Genèse / Or HaChaim on Genesis / אור החיים על בראשית 42,8

Michlé / Proverbs / משלי 27,19

Genèse / Genesis / בראשית 32,4–12

Genèse / Genesis / בראשית 33,4