וירא —
„הכל צפוי והרשות נתונה”
בתפר שבין לך לך לוירא, שאלה: אברהם הוא חסד ויצחק הוא גבורה — איך חסד מוליד גבורה? התשובה רמוזה ב״ואגדלה שמך״: מוסיפים לאברהם ה״א, האות שבשם הוי״ה עומדת כנגד בינה ומלכות, ששתיהן דין — ״בינה דינין מתערין מינה״. ואחריה ברית המילה, שמוציאה דם — צבע הדין. שתי פעולות, רוחנית וגופנית, ואברהם מוכשר להוליד את יצחק, שבלי גבורה לא היה עומד בעקדה. ואז תופעה: הקב״ה כבר קרא ליצחק בשמו בסוף לך לך — ובכל זאת בוירא באים המלאכים, שרה צוחקת, ומשם השם. המלאך קורא לישמעאל — ואברהם, שלא שמע דבר, נותן את אותו השם. שתי מערכות, שמימית וארצית: הכל צפוי והרשות נתונה. ומה שנשאר לנו: ״התהלך לפני והיה תמים״.
אנחנו בתפר: יום ראשון אחרי שבת פרשת לך לך, ולפני שאנחנו קוראים את פרשת וירא. ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום״ — אחרי שאברהם אבינו עושה את הברית. בתפר הזה אנחנו יכולים לדבר על עניין שקשור גם להכנה לקראת לידת יצחק אבינו.
שואלים שאלה מעניינת. אנחנו יודעים שיש לנו שבעת הרועים: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. שבעה, שהם גם שבעת האושפיזין, והם כנגד שבע הספירות התחתונות. ואנחנו יודעים גם שאברהם הוא בחסד ויצחק הוא בגבורה. אז השאלה: איך אברהם, שהוא חסד, מוליד גבורה? אנחנו יודעים שחסד עושה רק עוד חסד. לומר שמן החסד יוצאת גבורה — צריך להבין איזו הכנה אברהם אבינו היה צריך לעבור, כדי שמחסד ייצא דין, תצא גבורה, שזה יצחק אבינו.
את התשובה אפשר למצוא ברמז כבר בפסוק השני של פרשת לך לך, שקראנו בשבת: ״ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה״. מה זה ״ואגדלה שמך״? פירוש אחד: אני אעשה אותך מפורסם. ו״ואגדלה שמך״ זה גם כפשוטו ממש: אם עד היום השם שלך היה אברם, שם בן ארבע אותיות, אני אגדיל את השם שלך, ומארבע אותיות הוא יהיה חמש אותיות — במקום אברם, אברהם. וכך אומר רש״י: ״ואגדלה שמך — הריני מוסיף אות על שמך, שעד עכשיו שמך אברם, מכאן ואילך אברהם״.
אם מדובר להגדיל את השם בהוספת אות — תוסיף לו וא״ו ותקרא לו ״אברום״, גם זה הגדלת השם. מה העניין להוסיף דווקא את האות ה״א? כדי להבין את זה צריך הקדמה קטנה.
שם הוי״ה ברוך הוא מולבש בעשר הספירות. איך? ליו״ד יש קוץ — קוצו של יו״ד — והוא כנגד ספירת הכתר. אחר כך יו״ד וה״א — חכמה ובינה. אחר כך וא״ו — כנגד שש הקצוות, שש ספירות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד. וה״א אחרונה — מלכות. יוצא שבשם ה׳ יש פעמיים ה״א: ה״א ראשונה כנגד הבינה, וה״א אחרונה כנגד המלכות.
מה מיוחד בשתי ההי״ן האלה, בינה ומלכות? זה דין. בינה היא כנגד אמא, והזוהר הקדוש אומר: ״בינה — דינין מתערין מינה״, הדינים יוצאים ממנה. זו הסיבה שהנשים קשוחות יותר: הן דין. הגבר הוא חכמה, אבא; והאמא היא בינה, שהיא בעצם דינין. למה? כי אישה חייבת להיות חזקה — היא צריכה ללדת. תראו לכם גבר שרק חושב שהוא צריך להיות בהיריון, הוא כבר מתעלף. אם לאישה לא היו דינים, לא הייתה לה גבורה, לא היה לה כוח, לא היה לה חוזק — לא היה לה אפילו כוח להוליד. לכן ״בינה — דינין מתערין מינה״. וה״א אחרונה, שהיא מלכות, גם היא דין, כמו שאנחנו אומרים ״דינא דמלכותא דינא״: כדי שתהיה מלכות, כדי שמלך יוכל לשלוט, הוא חייב גם להשליט דין.
עכשיו אנחנו מבינים מה קורה כאן. אברהם הוא איש החסד. כדי שהוא יוכל להוליד גבורה, צריך לתת לו איזה תבלין שקשור לדין. מה התבלין? מוסיפים לו את האות ה״א. אברם ייקרא מעכשיו אברהם: הכנסנו לתוך החסד שלו ה״א, שיש בה, בוא נגיד, תבלין של דין. שרי — אותו דבר. שרי עד עכשיו הייתה אישה נחמדה, אבל היא צריכה ללדת. איך היא תלד? גם היא מקבלת ה״א: שרי לא תיקרא עוד שרי אלא שרה. וכך אומר הזוהר: לקחו את היו״ד של שרי, עשר, וחילקו אותה לשתי הי״ן — ה״א אחת נתנו לאברהם, וה״א אחת נתנו לשרה.
סוגריים: יש מדרש יפה. היו״ד באה להתלונן לפני הקב״ה ואמרה לו: מה, בגלל שאני קטנה כזאת, אתה עושה איתי מה שאתה רוצה? למה אתה לוקח אותי משרי ומחלק אותי? תחפש אות אחרת בתורה ותעשה איתה מה שאתה רוצה. אמר לה הקב״ה ליו״ד: אל תדאגי. היום את נמצאת בסוף השם של שרי, בשם של אישה. אני הולך לשדרג אותך: אני אעביר אותך להתחלה של שם של גבר. למי העבירו אותה? להושע בן נון: ״ויקרא משה להושע בן נון יהושע״. היו״ד של שרי עברה להיות בראש השם של יהושע.
הדבר הראשון שעושים לאברהם כדי שיוכל להוליד את יצחק הוא קודם כול שינוי השם. דבר שני: אם הוא אמור להוציא גבורה, צריך שיהיה משהו שקשור לגבורה, לדין. מה הצבע שאנחנו מכירים שקשור לדין? דם, אדום. חסד — לבן. דין, גבורה — דם. אז מה אברהם צריך לעשות? ברית מילה. הברית שהוא עושה, שבה הוא מוציא דם, היא שמכינה אותו להביא את יצחק, שהוא בגבורה.
ושימו לב: ההבטחה ״ואגדלה שמך״ נמצאת בתחילת הפרשה, ומתי הקב״ה מקיים אותה, שיגדיל את שמו ויוסיף לו ה״א? לקראת סוף הפרשה. שם כתוב: ״ויהי אברם בן תשעים שנה ותשע שנים וירא ה׳ אל אברם... ואתנה בריתי... ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך״. ומיד אחרי זה באה הפעולה השנייה: ״והקימותי את בריתי ביני ובינך... זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם... ונמלתם את בשר ערלתכם״. שתי פעולות, שמיד אחריהן אברהם אבינו הופך להיות מוכשר לעבור מחסד לדין — והוא מוליד את יצחק אבינו. זה היסוד הראשון.
היסוד השני, שהוא ממש מפליא: כדי שאברהם יוכל להוליד את יצחק — כלומר שמן החסד תצא גבורה — הוא צריך להשתנות. איך? מכניסים בתוכו תכונות של דין, של גבורה. קודם כול בשם שלו: מוסיפים לו ה״א, שהיא ״דינין מתערין מינה״ כמו שהסברנו, ה״א של מלכות וה״א של בינה בשם הוי״ה. ודבר שני: הוא חותך מבשרו ומוציא דם, להיות גבר־גבר, שממנו יוכל להוציא אחר כך גבורה — את יצחק. שתי פעולות שאברהם חייב לעבור, גם רוחנית וגם גופנית, כדי להביא את יצחק בגבורה.
ולמה יצחק חייב להיות גבורה? כי הוא לא היה יכול לעמוד בניסיון בלי הגבורה. תארו לעצמכם אדם בן שלושים ושבע, קושרים אותו ואומרים לו: הולכים לשחוט אותך עכשיו. הוא היה קורע את החבלים ובורח. אבל ליצחק הייתה הגבורה לעמוד בניסיון: למרות שהנשמה שלו אומרת לברוח, הוא היה מספיק גיבור להתגבר על יצרו ולהיעקד על גבי המזבח. וזו המדליה הכי גדולה שעם ישראל קיבל. מאיפה יצחק קיבל את הגבורה? כבר מההתחלה, כדי להיוולד — מאברהם. ואחר כך יצחק היה צריך לקבל חסד כדי להוציא את יעקב, שיש בו גם גבורה וגם חסד — יעקב אבינו הוא תפארת, שהיא שילוב של חסד וגבורה. אם יצחק הוא גבורה, היה צריך להכניס בגבורה חסד כדי שיוכל להוציא את יעקב, שיש בו הכול ביחד. אבל בואו נישאר עם התמונה הזאת ולא נסבך אותה יותר מדי.
ועכשיו תופעה מעניינת. מי נתן ליצחק את השם יצחק? הקב״ה. הוא אומר לאברהם בסוף פרשת לך לך, עוד לפני שיצחק נולד: ״שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה. וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן״. ״ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו...״, ואז: ״אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק״. כלומר, הקב״ה כבר אומר לאברהם שייוולד לו בן שייקרא יצחק.
אז נשאל: למה אני צריך את כל הסיפור בפרשת וירא? ״וירא אליו ה׳״, הוא שולח מלאכים: לכו תבשרו — ״והנה בן לשרה אשתך״. מה הבעיה? אברהם היה מספר לשרה: את יודעת, הייתה לי התגלות, והקב״ה אמר לי שאת תהיי בהיריון, יהיה לנו ילד ונקרא לו יצחק. אבל זה לא ככה: כביכול אברהם לא אומר כלום לשרה, כאילו אף אחד לא דיבר עם אברהם, ועכשיו מתחילה פרשה חדשה. הוא שולח מלאכים, הם מבשרים, ואז שרה צוחקת — ובגלל שהיא צוחקת נולד הבן ונקרא שמו יצחק: ״צחוק עשה לי אלוקים״. אבל כל העניין הזה כבר נאמר לנו לפני כן, בלי קשר לשרה. כאילו כל המהלך הזה מיותר. בשביל מה פעמיים? ניתן דוגמה: כשהמלאך נגלה לאשת מנוח, אמו של שמשון, היא הלכה וסיפרה לבעלה: מלאך נגלה אליי. אז מה הבעיה? אברהם היה מספר לשרה, ונגמר הסיפור. זו שאלה אחת.
שאלה שנייה: ישמעאל. מי נתן את השם ישמעאל כשהוא נולד? המלאך. בואו נראה. ״ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה׳ מלדת, בוא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה, וישמע אברם לקול שרי. ותיקח שרי אשת אברם את הגר המצרית...״ הגר בורחת משרי, והמלאך מוצא אותה ואומר לה: ״שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה״. ואז: ״ויאמר לה מלאך ה׳ הנך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל״. מי נותן את השם הזה? המלאך. זאת אומרת, הגר מבינה מהמלאך שלבן שייוולד יקראו ישמעאל.
ובואו נראה מה קורה הלאה: ״ותלד הגר לאברם בן, ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל״. מאיפה אברהם יודע שצריך לקרוא לו ישמעאל? אברהם נותן את השם ישמעאל. וזה לא שהגר הלכה וסיפרה לאברהם: אני הולכת ללדת, וכשייוולד לנו בן תקרא לו ישמעאל, כי ככה המלאך אמר לי. כאילו יש לנו כאן שתי מערכות שונות: יש את המערכה השמימית, ויש את המערכה הארצית.
אז מה בעצם רוצים ללמד כאן? ובזה אסיים. אברהם אבינו מניח את היסודות לא רק של עם ישראל מבחינה גופנית — שיש לנו יצחק, יעקב ושנים־עשר השבטים — אלא גם את הבסיס, את ה־DNA הרוחני. ומה הוא מלמד אותנו? ש״הכל צפוי והרשות נתונה״. הקב״ה כבר קבע: ייוולד לך בן, ואני כבר אומר לך שיקראו לו יצחק. עכשיו שימו את זה בצד, ובואו נראה איך זה מתגלגל במהלך החיים הרגיל: המלאך אומר לשרה ייוולד לך בן, היא צוחקת, ובגלל זה קוראים לו יצחק. אבל כבר צפוי שיקראו לו יצחק — והרשות נתונה, שהיא תקרא לו יצחק. אותו דבר עם ישמעאל: המלאך אומר להגר, ייוולד לך בן ויקראו לו ישמעאל. אף אחד לא יודע מזה. אברהם רואה שהגר ילדה ילד — אני קורא לו ישמעאל. אבל הכל צפוי, והרשות נתונה. וזה בסיס מאוד מאוד חזק באמונה שלנו. זו גם השאלה של הבחירה החופשית: אם הקב״ה יודע הכול, איפה הבחירה החופשית שלי? אבל אני לא יודע מה הוא יודע. אין סתירה — אלה שני מישורים נפרדים.
הקב״ה גזר שעם ישראל ירד למצרים. גזר: עם ישראל צריך לרדת למצרים. האחים של יוסף לא יודעים שנגזרה גזרה שצריך לרדת למצרים כך. והם זורקים את יוסף לבור, והדברים מתגלגלים, וככה יורדים למצרים. אחר כך יוסף אומר להם: ״אל תעצבו ואל יחר בעיניכם... כי לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים״. אבל הם לא ידעו שזו התוכנית האלוקית.
אז מה בסוף אנחנו צריכים לדעת? מה שהקב״ה אומר לאברהם, ואת זה אנחנו לומדים: ״התהלך לפני והיה תמים״, ״תמים תהיה עם ה׳ אלוקיך״. אנחנו צריכים להתנהג כמו שהתורה מכתיבה לנו. לקב״ה יש את החשבונות שלו, אנחנו לא יודעים את החשבונות שלו, ואנחנו צריכים להתנהל בתמימות עם הקב״ה — והוא, הטוב בעיניו יעשה. בעזרת ה׳, ושיקרב לנו משיח צדקנו, ותבוא הגאולה במהרה בימינו, אמן.
Genèse / Genesis / בראשית 12,2
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 12,2
Genèse / Genesis / בראשית 17,1–14
Genèse / Genesis / בראשית 17,15–21
Genèse / Genesis / בראשית 18,1–15
Genèse / Genesis / בראשית 21,6
Genèse / Genesis / בראשית 16,1–16
Nombres / Numbers / במדבר 13,16
Genèse / Genesis / בראשית 45,5–8
בדקו את עצמכם
חמש שאלות על השיעור. בחרו תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90