וירא —
״הַב לִי יְדָךְ. יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ״
״וירא אליו ה׳״ — אל מי? הפרשה תפורה לסוף לך לך: אברהם זה עתה עשה את הברית, והקב״ה בא לבקר את החולה ביום השלישי. בשעת הביקור באים שלושה אנשים, ואברהם אומר: ״אדני, אל נא תעבור מעל עבדך״. רש״י נותן שני פירושים: הוא מדבר אל הגדול שבהם, או שהוא מדבר אל הקב״ה ומבקש ממנו להמתין. מה שמכריע הוא הניקוד: נו״ן בקמץ — שם קודש; בפתח — חול. הקמץ כנגד הכתר, הגבוהה שבעשר הספירות. ומכאן: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. ואחר כך הגמרא בברכות: ״הב לי ידך״ — ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ביד המושטת טמון אחד משבעים ושניים השמות, י־ל־י. האבן של אברהם תלויה בגלגל חמה: הסתכל בשמים — והתפלל. ולבסוף יצחק וישמעאל: אברם + הגר = 451 = ישמעאל; יצחק נולד מאברהם עם הה״א, אחרי הברית. וההכרעה לגרש את ישמעאל באה מכלל של תורה: עשה דוחה לא תעשה.
בעזרת השם, השבת אנחנו קוראים את פרשת וירא. ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום״. וירא אליו — אל מי? לא כתוב, ואנחנו אמורים לדעת. זאת אומרת שתחילת הפרשה חייבת להיות קשורה לסוף הפרשה הקודמת. ובסוף לך לך כתוב שאברהם, וישמעאל בנו, וכל אנשי ביתו — יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר — נימולו איתו. ומיד: ״וירא אליו ה׳״.
הסמיכות הזאת אינה סתם. היא אומרת בדיוק את מה שרש״י אומר: מה קרה פתאום שהקב״ה נגלה לאברהם אבינו? לבקר את החולה. אמר רבי חמא בר חנינא: יום שלישי למילתו היה — היום שבו הכאב הכי חזק.
הקב״ה, שנתן לנו את התורה, מקיים אותה בעצמו. בתורה יש מצוות ביקור חולים — והקב״ה בעצמו מקיים את המצווה הזאת: הוא בא לבקר את אברהם אבינו, שהיה חולה מחמת הברית.
וגם עזר לו: כתוב ״וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית״ — כלומר שהחזיק לו את היד, ויחד עשו את המילה. אברהם היה בן תשעים ותשע: שנה אחרי זה שרה נפקדת ונולד יצחק, כשאברהם בן מאה. זאת אומרת שאת הברית הוא עשה לא בגיל שמונה ימים, אלא בגיל תשעים ותשע שנים.
אני רוצה שנחזור על משהו שלמדנו פעם, כדי להתחזק בו ולהבין איך התורה שלנו מתוקה מדבש ושום דבר בה אינו במקרה.
אברהם אבינו לא משלים עם זה שהוא חולה ואינו יכול לקיים מצוות הכנסת אורחים. הוא יוצא כחום היום ומצפה לאורחים. והקב״ה הוציא חמה מנרתיקה: יום חם במיוחד, שאנשים לא יסתובבו בחוץ ולא יטריחו את אברהם. אבל כשראה שאברהם מצטער שאינו מקיים מצוות הכנסת אורחים, שלח אליו שלושה אנשים. אברהם נושא עיניו ורואה: ״והנה שלשה אנשים נצבים עליו״, וירץ לקראתם מפתח האוהל וישתחו ארצה.
בואו נלמד יחד את הפסוק הזה. אני בכוונה לא אומר את המילה — תכף תבינו למה. השאלה: עם מי אברהם אבינו מדבר?
רש״י עונה ונותן שתי הצעות. הראשונה: ״לגדול שבהם אמר״. אברהם רואה שלושה אנשים; אם הוא רוצה לדבר אליהם, היה צריך לדבר בלשון רבים: ״אדונים נכבדים, אם נא מצאתי חן בעיניכם, אל נא תעברו מעל עבדכם״. אבל כתוב בלשון יחיד. אומר רש״י: הוא אמנם פנה לשלושתם, אבל דיבר אל הגדול שבהם, זה שנראה הכי חשוב — ״וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו״. ובלשון זה הוא חול: לא הכוונה לקב״ה, אלא לאדונים הנכבדים שהוא רואה.
אבל זה לא מסתדר עד הסוף: המילה עצמה בלשון רבים — ״אדונַי״. אם אברהם פונה לגדול שבחבורה, היה צריך להיות כתוב ״אדוני, אם נא מצאתי חן בעיניך״. תחליט: או שאתה מדבר בלשון רבים או בלשון יחיד. ורש״י, כשהוא מרגיש שהפירוש שהוא נותן אינו חזק מספיק, הוא נותן פירוש נוסף.
״דבר אחר: קודש הוא״. אברהם בכלל לא פנה לחבורה שראה לפניו, אלא פנה לקב״ה בכבודו ובעצמו. כי אנחנו זוכרים איך התחלנו את הפרשה: וירא אליו ה׳ — לבקר את החולה.
בואו נדמיין את התמונה. אברהם אבינו יושב פתח האוהל, יש לו כאבים מהברית, הוא חולה. הקב״ה בא ומבקר אותו ונמצא לידו. זו שעת ביקור החולים. ותוך כדי הביקור הוא רואה את האנשים ואומר: ״סלח לי, כבודו, בבקשה — יש לי פה אורחים לטפל בהם״. מלך מלכי המלכים בא לבקר אותך, ואתה אומר לו: ״סליחה, יש לי פה אנשים לטפל בהם״? רק אברהם אבינו יכול לעשות כזה דבר.
ולא היו אלה אנשים סתם, אלא מלאכים — ושלושתם באו יחד. לאחד מהם היה תפקיד לרפא אותו: רפאל. איתו עוד שניים: גבריאל, שבהמשך יהפוך את סדום ועמורה, ומיכאל, שבא לבשר לשרה. שלושה, שבאו בחבילה אחת.
ועכשיו זה מובן: אברהם אומר ״אדני״ בלשון קודש, הוא פונה לקב״ה: ״אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך״ — המתן בבקשה, כי יש לי פה אנשים לטפל בהם. ורש״י אומר: ״והיה אומר להקב״ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים״.
מכאן לומדים: ״גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים יוֹתֵר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה״. השכינה תחכה — יש לי אורחים לטפל בהם.
אבל לא היינו יכולים ללמוד את היסוד הזה אילולא פירשנו את המילה כלשון קודש. אם היא לשון חול — מה הלימוד? יש לי אורחים, צריך לקבל אותם; מה שייכת כאן השכינה?
השאלה שלי עכשיו: איך אני יודע אם זה לשון קודש או לא? לאוזן זו אותה מילה: ״אדונַי״ — אדונים נכבדים שלי — או שמו של הקב״ה. לצורך זה אנחנו חייבים את הניקוד. רק הניקוד קובע.
המילה הזאת מופיעה בפרשה לפחות עוד פעמיים. כשהקב״ה אומר לאברהם ״המכסה אני מאברהם אשר אני עושה״ — אני הולך להפוך את סדום ועמורה — אברהם עומד ומתפלל: אולי יש חמישים, ארבעים, שלושים… ואומר: ״הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עפר ואפר״. הנה שוב המילה.
ועוד: כשהמלאכים מגיעים ללוט — ״ויבאו שני המלאכים סדמה בערב״. למה רק שניים? כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. מיכאל, שבישר לשרה, סיים את שליחותו ונפרד מהם. גבריאל בא להפוך את סדום, ורפאל, שריפא את אברהם, בא להציל את לוט — לרפא ולהציל זה אותו דבר. לוט יושב בשער סדום; הוא למד בבית ספר טוב של הכנסת אורחים, הוא היה תלמיד של אברהם. הוא קם לקראתם, משתחווה ואומר: ״הנה נא אדֹנַי סורו נא אל בית עבדכם״. הפעם אמרתי חופשי — ״אדונַי״ — בלי פחד. למה?
תסתכלו טוב בחומש בשבת. ה״אדני״ הראשון, בתחילת הפרשה — ״אל נא תעבור מעל עבדך״ — מנוקד בנו״ן קמוצה. כשאברהם מתווכח עם הקב״ה — ״הואלתי לדבר אל אדני״ — שוב הנו״ן בקמץ. אבל כאן, אצל לוט, הנו״ן בפתח. זאת אומרת שמה שעושה בתורה את ההבדל בין קודש לחול הוא הנו״ן: קמץ או פתח.
ולמה? בואו ניגע קצת גם בסוד. יש לנו עשר צורות ניקוד בסיסיות בעברית, והן כנגד עשר ספירות.
הניקוד הגבוה ביותר הוא הקמץ, והוא כנגד הכתר — המקום הגבוה ביותר. אחר כך חכמה ובינה: חכמה היא פתח, פחות מקמץ; בינה היא צירי. חסד הוא סגול; גבורה היא שווא; תפארת היא חולם חסר, הנקודה למעלה. נצח הוא חיריק; הוד הוא קובוץ; יסוד הוא חולם מלא. ומלכות — אין ניקוד. כמו שהגשש החיוור אומרים: ״היה מנוע, אין מנוע״ — היעדר ניקוד הוא גם ניקוד. כשהאות נחה ואין בה ניקוד, זה הניקוד שלה: זו המלכות.
יוצא שהקמץ הוא כתר, הגבוה ביותר. ולכן כשאנחנו פוגשים בתורה את המילה הזאת בקמץ — זה שם קודש, וכאן היא מנוקדת בקמץ. ולכן מכאן לומדים את ההלכה שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.
ואם תשימו לב, בתפילת שמונה עשרה, בכל ״ברוך אתה ה׳״ — ״מגן אברהם״, ״חונן הדעת״ וכולי — השם מנוקד כל פעם בצורה אחרת. והשם שמנוקד קמץ, קמץ, קמץ הוא בברכת המינים, ״ולמלשינים אל תהי תקוה״.
למה? כי בברכה הזאת אנחנו מתפללים שכל עושי הרשעה יאבדו. ומה המטרה שלהם? לא להילחם בנו כבני אדם, אלא כי אנחנו נושאים את שמו של ה׳ בעולם. מי שרוצה להרוג יהודים — זה כי הוא רוצה להכרית את שמו של הקב״ה מן העולם. אנחנו הסמל שלו. המלחמה של עושי הרשעה היא כנגד הכתר, ולכן שם השם מנוקד קמץ, קמץ, קמץ.
כל זה היה רק בשביל החימום.
שואלים אותי לפעמים למה אנחנו לא לומדים גמרא. היום נלמד קצת גמרא — קטע לא מסובך, ידידותי למשתמש. והיא קשורה לנושא שלנו: הקב״ה בא לבקר את החולה, אברהם אבינו במצב של חולה.
בגמרא במסכת בבא בתרא כתוב שאבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, וכל חולה שהיה מסתכל בה — מיד מתרפא. אתה חולה, אתה הולך לרופא — באים לאברהם, מסתכלים, מתרפאים.
אז השאלה נשאלת: למה הוא לא הסתכל באבן של עצמו והתרפא? אם יש לו את התרופות, שיקח אותן בעצמו ונגמר הסיפור. התשובה: ״אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִים״. אם מישהו נכנס לבית סוהר, אתה יכול לתת עליו ערבות, לקחת עורכי דין, להוציא אותו. אבל הוא עצמו, מבפנים, אינו יכול להוציא את עצמו — צריך שמישהו יוציא אותו. ואברהם אבינו הוא הרופא — ואין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.
יש גם ביטוי יפה: אין אדם מרים את עצמו בציצית ראשו. אני יכול להרים מישהו אחר, אבל לא את עצמי. וכן אין אדם מרים את עצמו בשרוכי נעליו. צריך מישהו מבחוץ.
ליסוד הזה — אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים — יש לנו גמרא במסכת ברכות, וזה קטע נחמד מאוד. רבי חייא בר אבא חלש — חלה. על לגביה רבי יוחנן, בא לבקר אותו, ואמר לו: ״חביבין עליך יסורין?״
תלמידי חכמים היו שמחים לקבל יסורין. למה? כי מה שמקבלים כאן אינו נגרע מהקופה בעולם הבא. אבל הוא אמר לו: ״לא הן ולא שכרן״. עזוב אותי — למה אני צריך לסבול? אדם שסובל לומד פחות תורה, אין לו ראש ללמוד. אדם קיבל שפעת, הוא שוכב במיטה — ובזמן שהוא שוכב הוא לא לומד. לא אכפת לי עכשיו החשבון של העולם הבא; אני רוצה ללמוד.
אמר לו רבי יוחנן: אילו אמרת לי שאתה נהנה מהיסורים, הייתי עוזב אותך, כי זה טוב — אתה משלם עכשיו ומגדיל את הקופה בעולם הבא. אבל כיוון שאמרת שאינך נהנה מהצער הזה: ״הב לי ידך״. יהב ליה ידיה ואוקמיה — איך שהושיט לו יד, הוא התרפא. היד של הרפואה — ועל הסוד שלה נלמד תכף.
עוד סיפור, עכשיו הפוך. עכשיו רבי יוחנן הוא החולה — כנראה נדבק. רבי חנינא בא אליו: ״חביבין עליך יסורין?״ — ״לא הן ולא שכרן״. — ״הב לי ידך״ — וריפא אותו.
שואלת הגמרא: הרי אמרנו קודם שרבי יוחנן הוא שהקים את חברו. עכשיו הוא חולה — מה הבעיה? שירפא את עצמו, כמו שידע לרפא את האחר! ״לוקים רבי יוחנן לנפשיה!״ אמרי: ״אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים״. הנה היסוד, כמו שהיה אצל אברהם אבינו: אדם אינו יכול לרפא את עצמו.
אני רוצה להמשיך קצת בגמרא. רבי אלעזר חלש. על לגביה רבי יוחנן — הרופא שלנו. חזא דהוה קא גני בבית אפל: מרוב העניות של רבי אלעזר, אין אפילו חלונות. רבי יוחנן רוצה לראות אותו כדי לבקר אותו — מאיפה נביא אור? נדליק פלורסנט? אין חשמל.
מה עשה רבי יוחנן? פשוט הרים את הגלימה שלו, והזרוע שלו, שהייתה בוהקת מרוב הזכות שלו, האירה את הבית כמו פלורסנט. ״גלייה לדרעיה ונפל נהורא״.
רבי אלעזר החולה ראה את האור, והתחיל לבכות. אמר לו רבי יוחנן: למה אתה בוכה? אם משום תורה שלא למדת מספיק — אל תצטער: שנינו ״אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם״; כל אחד לומד לפי כוחו. ואם משום מזוני — שאין לך מספיק פרנסה — לא כל אדם זוכה לשני שולחנות: אתה זכית להיות תלמיד חכם; אם היית עשיר, אולי לא היית. הוא מנסה לעודד אותו, לנחם אותו.
ואם משום בני — אולי בן שנפטר בחייך, לא עלינו. ידוע הסיפור של רבי יוחנן: היו לו עשרה בנים, וכולם מתו. מהאחרון שבהם נשארה רק עצם קטנה, פחות מהשיעור שמטמא. רבי יוחנן שם אותה בכיס, וכל פעם שהיה מגיע לבית אבלים היה אומר: מה אתם בוכים? תראו אותי — עשרה בנים שכלתי, וזו העצם של הקטן. ככה היה מנחם. ״דֵּין גַּרְמָא דַּעֲשִׂירָאָה בִּיר״ — זו העצם של בני העשירי.
אבל רבי אלעזר ממשיך לבכות; הוא עוד לא נתן לו הזדמנות לענות. ואז הוא אומר: אתה רוצה לדעת למה אני בוכה? ״להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא״ — אני בוכה על היופי הזה שלך: רואים שאפילו הזרוע שלך כל כך יפה, כל כך זוהרת ובוהקת — ואתה תמות, והיופי הזה, הגוף הזה, ילך לעפר ויתבלה. אמר לו רבי יוחנן: ״על דא ודאי קא בכית״ — ובכו תרווייהו, שניהם בכו.
צריך להבין את התשובה הזאת. חכמים ברמה כזאת בוכים על הגוף? הרי אנחנו יודעים שמה שחשוב הוא הנשמה. הדברים הקודמים — שאין לו מספיק, שהוא עני, שלא למד מספיק תורה, שמתו לו ילדים — היו נראים לי יותר הגיוניים. ובכל זאת על הגוף הוא בוכה: הוא רואה את הזרוע הבוהקת הזאת ומצטער על מה שיהיה בה.
יש הרבה תשובות. אחת התשובות היפות: רבי יוחנן היה משיירי יופי בני ירושלים כשבית המקדש היה קיים. כשבית המקדש היה קיים, הצדיקים הגיעו לדרגה כזאת של זיכוך הגוף, שהגוף שלהם היה מאיר מרוב זכות. ואחרי החורבן לא נשארו הרבה שנשארה להם התכונה הזאת. רבי אלעזר מסתכל על רבי יוחנן — ובמה הוא נזכר? ביופי של בני ירושלים כשבית המקדש היה קיים.
אז על מה הם בוכים באמת? על בית המקדש שנחרב. כשרבי יוחנן ימות, גם הזיכרון הגבוה הזה ילך — השריד האחרון של הטוהר. בגלל זה התעקשתי שעל הגוף הוא בוכה. על הנשמה — ודאי, זו לא שאלה. אבל להגיע לדרגה של גוף זך כזה ולאבד אותו, פירושו להתנתק לגמרי מהחוויה שהייתה כשירושלים הייתה בנויה ובית המקדש היה קיים. יופי של קדושה.
אני רוצה לחזור לנקודה אחת מההתחלה: ״הב לי ידך״ — ואוקמיה. איך רבי יוחנן מבריא את רבי חייא, ואיך רבי חנינא מבריא את רבי יוחנן? פשוט מאוד: מושיט לו יד ומקים אותו. מה יש בזה? המגע. אבל מה יש במגע הזה?
יש כאן שם קדוש. אנחנו יודעים שיש שמות קדושים, ואחד מהם מורכב משלוש אותיות: יו״ד, למ״ד, יו״ד. אסור להגיד אותו כמילה אחת — זה שם בן שלוש אותיות, י־ל־י. ״יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ״ — אלה ראשי התיבות של השם הזה.
ואיפה הוא מוצפן בתפילה שלנו? בסוף תפילת שמונה עשרה, ממש לפני ״עושה שלום״: ״לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ״. כשאתם מגיעים למילים האלה — אסור להגיד את השם, רק להסתכל עליו: למ״ד, יו״ד, יו״ד. ולא סתם: איך כותבים ״ידידיך״? ידיד זה יד־יד. היד שלי לוקחת את היד שלך ומרפאה אותך. ״יחלצון״ — אני מחלץ את הידיד שלי. איך? אני נותן לך יד, אתה נותן לי יד — זה ״ידידיך״ — ואני מחלץ אותך מהמחלה.
כשאדם נפל לבור ואינו יכול לצאת ממנו בכוחות עצמו, חברו מושיט לו יד ומוציא אותו משם. זה ״יְדִידֶיךָ״ — יָדִי וְיָדְךָ: היד שלו — של הקב״ה — והיד שלי. כמו שאומרים שהקב״ה מחזיק אותנו ביד כל הזמן, מתוך אהבה אלינו.
השם הזה בן שלוש האותיות הוא חלק משבעים ושניים צירופים של שלוש אותיות כל אחד. דיברנו על זה פעם: יש מקום אחד בלבד בתורה שיש בו שלושה פסוקים ברצף, וכל פסוק יש בו שבעים ושתיים אותיות. זה לפני קריעת ים סוף.
מצרפים את האות הראשונה בפסוק הראשון עם האות האחרונה בפסוק השני והאות הראשונה בפסוק השלישי, וכך עושים את כל הצירופים: שבעים ושתיים כפול שלוש — מאתיים ושש עשרה אותיות. השם הראשון, שאנחנו מכירים: המילה הראשונה ״ויסע״ — וי״ו; המילה האחרונה בפסוק השני ״הלילה״ — ה״א; המילה הראשונה בפסוק השלישי ״ויט״ — וי״ו. וה״ו. מכירים את זה: ״אני והו הושיעה נא״ — גם זה שם קדוש.
באחד הצירופים מגיעים ליו״ד־למ״ד־יו״ד, אחת משבעים ושתיים השלשות. ובשמות הקדושים האלה הקב״ה קורע את ים סוף. לכל שלשה יש סגולה מיוחדת, ויו״ד־למ״ד־יו״ד כנגד ״יהב ליה ידיה ואוקמיה״. ככה בעצם רבי יוחנן מבריא את רבי חייא.
ולכן כשבאים לבקר את החולה נוגעים לו ביד. אנחנו עושים את זה אינטואיטיבית, בלי לחשוב: אתה בא לדבר איתו, אין לך מה לדבר, הוא עייף, הוא ישן — מה אתה עושה? אתה מחזיק לו את היד. בזה שאתה מחזיק לו את היד אתה לוקח מהחולי שלו, ומעביר לו כוח של רפואה, בשם הזה. ואם כבר למדנו את זה — להשתמש בזה: כשבאים לבקר מישהו, או שואלים בשלומו ולוחצים לו את היד, לדמיין יו״ד־למ״ד־יו״ד.
ועכשיו השאלה ששאלו אותי: לאן הלכה האבן? הכנתי מראש את התשובה. בשעה שנפטר אברהם מן העולם, תלאה הקב״ה בגלגל חמה. היא תלויה בשמש — לך תחפש אותה, ותגיע לשם בלי להישרף.
צריך להבין את זה. זה לא כפשוטו: לבעל העולם לקחת את האבן ולשים אותה בשמש — זה כלום בשבילו. אבל מה אנחנו צריכים להבין מזה?
כשאדם היה בא לאברהם אבינו ואומר ״תרפא אותי״ — למה הוא בא אליו? מה יש אצל אברהם שאין אצל כל המכשפים והקוסמים ואלה שחושבים את עצמם רופאים? ״אני יודע שלך יש קשר איתו״ — עם הקב״ה. עצם זה שבאת לאברהם אבינו — הכרת שיש אלוקים בעולם ויש מנהיג לעולם. וזה מה שאברהם אבינו שידר. באת והבנת את זה, אתה מסתכל באבן — זה רק תוצר לוואי. העיקר הוא שאתה מכיר שיש מנהיג לעולם ויש בורא לעולם; וברגע שאתה בא להתפלל, או מתפלל אליו — אתה נושע.
ומה עכשיו בגלגל חמה? לבני האדם שמחפשים את האבן הזאת אומר הקב״ה: תסתכלו בגלגל חמה. ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״. מה זה השמש? סתם נהייתה מפיצוץ? ודאי שיש כאן כוח השגחה שברא את כל העולמות והעמיד את המאור הגדול ואת המאור הקטן ואת הכוכבים. ומהתבוננות בפלאי הטבע אתה מגיע להכרה שיש אלוקים — תתפלל אליו ותיוושע.
וזו באמת היציאה הגדולה. כל הקוסמים למיניהם — הם עניינים של הטעיה. הסגולה הכי טובה, שכל הרבנים המפוכחים מדברים עליה: להתפלל ישיר, פשוט להתפלל לקב״ה, כי שומע כל תפילה. לא צריך סגולה כזו או אחרת — הסגולה הכי טובה להיוושע היא להתפלל לקב״ה. ״קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת״. אם אתה מתפלל באמת, מתוך הבנה ותפיסה שהישועה אצלו — הישועה תבוא ממנו.
קצת אקטואליה: כולם מקמטים את המצח, עושים חשבונות, מאיפה תבוא הישועה. ועל הכיוון הזה אף פרשן לא דיבר. אני שומע כתבת אומרת לאחד מהפאנלים: ״מה נעשה בינתיים? אולי נתפלל — אבל מה הטעם? הקולות כבר במעטפות.״ אבל תשועת ה׳ כהרף עין. בלי קשר למה שיש במעטפות, יש גילוי שיכול להפוך את הכל. מי שמאמין באמת שהקב״ה מנהיג את העולם — מתפלל, גם כשנראה שהכל כבר נקבע.
כמו שכתוב בפרשה הקודמת: ״ותהי שרי עקרה אין לה ולד״. אם היא עקרה — ודאי שאין לה ולד; למה הכפילות? הפירוש: אין לה ולד — אין לה אפילו רחם, אין שום סיכוי שיהיה לה ולד. יש אישה שיש לה רחם אבל היא עקרה, היא לא מצליחה ללדת — יש סיכוי. אבל אם אין לה אפילו רחם — על מה לעבוד?
ואף על פי כן, לעקרה הזאת הקב״ה עושה שינוי, נותן לה רחם ומוציא משם את יצחק. זה הכוח של הקב״ה.
שאלו: איך המלאכים שואלים את אברהם ״איה שרה אשתך״ — איפה הצניעות? שאלה יפה. אבל הם לא אמרו ״איפה היא, אנחנו רוצים לדבר איתה״. אולי שואלים איפה היא כי לא רוצים שהיא תשמע מה שיש להם להגיד לך. והתורה אומרת שהיא נמצאת מאחורי האוהל: המלאכים חשדו שהיא מקשיבה — תבדוק שהיא לא שומעת. אפשר להבין את זה גם ככה.
היא צחקה. גם אברהם צחק — אבל לאברהם לא באו בחשבון. בסוף הפרשה הקודמת, כשהקב״ה מבשר לאברהם ״אבל שרה אשתך ילדת לך בן״, כתוב: ״ויפל אברהם על פניו ויצחק״. לא כתוב ״אברהם, למה אתה צוחק?״. ואילו כאן, אצל שרה, כתוב ״ותצחק שרה בקרבה״, ומיד: ״למה זה צחקה שרה?״
למה כאן באים אליה בטענות ושם לא? כאן אקח, ברשותכם, את אונקלוס, שעד עכשיו לא השתמשנו בו. המילה אותה מילה, אותו שורש — צד״י חי״ת קו״ף. אצל אברהם, ״ויפל אברהם על פניו ויצחק״, אונקלוס מתרגם ״וַחֲדִי״ — ושמח: צחוק של שמחה, של אושר. ואצל שרה, ״ותצחק שרה בקרבה״, אונקלוס מתרגם ״וְחַיְכַת״ — כלומר היא צחקה בלגלוג: יכול להיות? לא יכול להיות! צחוק של ציניות. ולכן: ״למה זה צחקה שרה?״ ככה מסבירים את ההבדל בין שני הדברים.
אונקלוס לא רק מתרגם: מתוך התרגום שלו אתה מבין גם מה הכוונה. ניתן עוד דוגמה: המילה ״כהן״. אנחנו יודעים מה זה כהן — מי שמשרת במשכן. אבל מדברים על כהנים כבר בספר בראשית: הכהנים שהיו במצרים. בסוף פרשת ויגש, יוסף קונה את כל אדמת מצרים לפרעה — ״רק אדמת הכהנים לא קנה״. איזה כהנים? עוד לא היה בית מקדש ולא כלום. איך אונקלוס מתרגם? ״כֻּמָּרַיָּא״ — כמרים, הכוונה לכהנים של עבודה זרה. ואילו על כהני ישראל הוא כותב ״כהניא״. זו לא אותה מילה: הוא מכניס משמעות בתוך התרגום.
ואם אנחנו כבר בחקירה — זה מסקרן גם אותי: כשאברם חוזר מהמלחמה, מלך סדום יוצא לקראתו, ו״מלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, והוא כהן לאל עליון״. איך הוא תרגם כאן את המילה כהן? ״וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ קֳדָם אֵל עִלָּאָה״ — משרת לפני אל עליון. למה זה סיקרן אותי? כי על מי מדובר? מלכי צדק מלך שלם הוא שם בן נח, שמעביר את הלפיד לעבר. מצד אחד לא היה כהן, מצד שני הוא לא כומר. אז אונקלוס יוצא יפה ואומר: ״משמש קדם אל עלאה״. הוא חריף, ועושה את הדברים בדיוק.
בנקודה הזאת אני רוצה להגיד לכם פרפרת יפה. מה ההבדל בין יצחק לישמעאל? שניהם בניו של אברהם. שרה אומרת: ״גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק״ — ואברהם מצטער. ואז הקב״ה אומר לו: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק יקרא לך זרע״.
יש הבדל מהותי מאוד. מתי נולד ישמעאל? בן כמה היה ישמעאל כשאברהם עשה ברית מילה? שלוש עשרה. אברהם היה אז בן תשעים ותשע; תשעים ותשע פחות שלוש עשרה — שמונים ושש. וכשאברהם בן שמונים ושש, איך קוראים לו בתורה? אברם. כשישמעאל נולד, אברהם נקרא אברם — לא אברהם.
מתי עושה אברהם ברית מילה בגיל תשעים ותשע? כמה פסוקים לפני כן הקב״ה אומר לו: ״ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גוים נתתיך״. קודם הוא מחליף לו את השם לאברהם, ואז הוא עושה ברית מילה, ואחרי הברית — ״למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן״. רק אז אברהם עם שרה, ורק אז נולד יצחק. איך קוראים לאברהם כשיצחק נולד? אברהם.
תראו כמה גדול ההבדל. אני לוקח את המילה אברם ומחבר אותה עם הגר — כי בשביל שייצא ישמעאל, צריך שיהיה עם הגר. גימטריה: אברם 243, הגר 208 — ביחד 451. בואו נבדוק: זו בדיוק גימטריה של ישמעאל. אברם ועוד הגר נותן ישמעאל. ישמעאל הוא תוצאה של זיווג בין הגר לבין אברם בלי הה״א — עוד לפני שעשה ברית מילה.
איזו קליפה זאת? וחז״ל אומרים: ישמעאל היה צריך לצאת, כדי להתנקות. אם יש לך ברז שלא פתחת הרבה זמן ואתה פותח אותו — מה יוצא? מים מלוכלכים. השבוע בדיוק זה קרה לי: פתחנו את המים. כשפותחים ברז אחרי הרבה זמן, יוצאים מים מלוכלכים.
כשאברהם אבינו מזדווג עם שרה, הוא כולו ברמה שלו: אברהם, תמים ושלם. ומזה יוצא לנו יצחק — עולה תמימה, קודש קודשים, שאפילו את ארץ ישראל לא עזב אף פעם, ושמת וחי פעמיים: בעקדה, שאנחנו קוראים בהמשך הפרשה, פרחה נשמתו וחזרה, והוא כבר היה בגן עדן.
ולכן שואלים על ״ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״: מאיפה יודע יצחק מה הריח של גן עדן? כי הוא היה בגן עדן. זה יצחק. ולכן אומר הקב״ה לאברהם: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, כי ביצחק״ — הוא הממשיך. ישמעאל הוא בסך הכל תחנת ביניים: להתנקות, להוציא את הרע וללכת לדבר הטוב, הזך והנקי.
העירו: השם ישמעאל הוא שם חיובי. נכון: בגמרא יש לנו רבי ישמעאל כהן גדול; בתקופת התנאים והאמוראים השתמשו בשם הזה — זה שם יהודי לכל דבר. איך זה קשור עכשיו לישמעאלים שאנחנו סובלים מהם?
אומרים שלעתיד לבוא ישמעאל יעשה לנו כל כך הרבה צרות, שאנחנו נצעק לקב״ה — והוא ישמע. זה רמוז בשם שלו: הוא המפתח לגאולה. מתוך המצוקות שהוא ייתן לנו נתפלל לקב״ה, ואז ״ישמע אל״ את התפילות שלנו ויושיע אותנו. אנחנו לא מתפללים מספיק. אבל בואו לא נקטרג — בואו נהיה מליצי יושר טובים.
אני רוצה ללמוד איתכם משהו חמוד — תתפסו ראש. אמרנו שהקב״ה אומר לאברהם ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״. אבל למה בכל זאת אברהם אבינו מצטער כל כך? קשה לו לגרש את ישמעאל — את הגר ואת בנה, את שניהם. אמרנו תשובה אחת; בואו תראו את העומק של העניין.
אמרנו שהאבות הקדושים קיימו את כל התורה כולה עוד לפני שניתנה בהר סיני, והסברנו שהם קיימו את השורש של התורה. כשכתוב שאברהם מגיש להם חמאה וחלב — הוא מגיש להם קודם את החלב ואחר כך את הבשר. כשכתוב ״עוגות״ — מצות: מלמד שפסח היה, והוא מכין להם מצות. ובאמת, מתי נולד יצחק אבינו? בט״ו בניסן: נאמר ״למועד… כעת חיה״ — מכאן לשנה; הבשורה הייתה בפסח, וגם הלידה בפסח. יש שרוצים לומר שזה היה בתשרי; לא ניכנס לפלפול הזה עכשיו.
אז אם האבות קיימו את כל התורה, יש לנו בפרשת כי תצא: ״כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה… לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור״. מי הן שתי הנשים של אברהם אבינו? הגר ושרה. כי הגר אמנם הייתה שפחה, אבל כדי שיוכל לבוא עליה, שרה התירה אותה ונתנה לו אותה לאישה — כבר אינה שפחה. אז יש לו שתי נשים: האחת אהובה — זו שרה, והאחת שנואה — הגר; לא שהוא שונא אותה, אלא שהוא אוהב אותה פחות. ומי הבן הבכור שלו? ישמעאל.
והתורה מצווה: לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. אז הוא לא יכול להגיד: אני משאיר את יצחק ומגרש את ישמעאל — כי אז הוא עובר על לא תעשה שבתורה. מצד שני יש ציווי שהקב״ה מצווה את אברהם, מצוות עשה: ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״. איך מכריעים כשיש לי מצוות לא תעשה — ״לא יוכל לבכר״ — מול מצוות עשה — ״שמע בקולה״?
שימו לב איזה מדרש יפה. ב״אשת חיל״ שאנחנו קוראים בשבת, באות דל״ת, אנחנו אומרים: ״דרשה צמר ופשתים״. אומרים שהמזמור הזה כתב שלמה המלך על אמו בת שבע, ויש אומרים שהוא גם על שרה אמנו. מה זה ״דרשה צמר ופשתים״? אומר המדרש: צמר ופשתים — ביצחק ובישמעאל.
איפה אנחנו מכירים צמר ופשתים? בספר דברים: שעטנז. ״לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו״ — אסור ללבוש בגד שיש בו גם צמר וגם פשתן. ומיד אחרי זה כתוב: ״גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך״ — מצוות ציצית. מכאן למדו חז״ל שמותר שבציצית יהיה צמר ופשתים. המקרה היחיד האחר הוא בבית המקדש: האבנט של הכהנים, החושן והאפוד, שהיה בהם צמר ופשתים.
איך יכול להיות, הרי בפסוק שלפני כן ״לא תלבש שעטנז״? מהסמיכות: התורה אמרה מיד אחרי זה ״גדלים תעשה לך״. יש לי מצוות לא תעשה — ״לא תלבש שעטנז״ — ויש לי מצוות עשה — ״גדלים תעשה לך״: ״עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה״.
עכשיו מבינים את המדרש. ״דרשה צמר ופשתים״ — שרה דרשה, למדה, מהלכה של צמר ופשתים על יצחק וישמעאל. ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ — מצוות עשה; ״גרש האמה הזאת״ — מצוות עשה. ואתה, אברהם, יודע ש״לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה״ — אבל זה לא תעשה. מה גובר על מה? עשה גובר על לא תעשה. ולכן: שמע מה ששרה אומרת, וגרש את בן האמה הזאת.
איזה עומק יש בתורה שלנו! בוויכוח הזה, אברהם, אתה צודק — אבל יש משהו חזק יותר: ״כי ביצחק״.
יש מדרש שאומר שאברהם הלך לבקר את ישמעאל. אחרי ששרה נפטרה, התגעגע אברהם מאוד לישמעאל בנו. הוא עלה על גמל ונסע אליו, הגיע לאוהל. יצאה לקראתו אשתו של ישמעאל. הוא שאל אותה: איפה ישמעאל? היא ענתה: הוא לא כאן. ולא קיבלה אותו כראוי. אברהם השאיר לישמעאל הודעה: בא זקן אחד, ומה שמחזיק את הבית אינו טוב. ישמעאל הבין, וגירש אותה. זה מופיע בילקוט שמעוני, ובמדרש קוראים לה פטימה — ומשם לקחו הערבים את השם.
ישמעאל המקורי — לא הישמעאל שיש לנו היום — היה בסוף לטוב. איך? אומרים חז״ל שבסוף ימיו הוא עשה תשובה. מאיפה לומדים? כשקברו את אברהם כתוב: ״ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו״. הוא נכנע: למרות שאני הבכור, כאן אני מודה שהבכורה שייכת ליצחק, כי הבכורה הולכת לפי הממד הרוחני ולא לפי הממד הגשמי. מזה שהקדים את יצחק — מלמד שישמעאל עשה תשובה, והכיר בדרגתו של יצחק כממשיכו של אברהם אבינו.
והם הפכו את כל הסיפור: אצלם בספר שלהם, מי שנעקד הוא ישמעאל ולא יצחק. הכל עולם הפוך.
ברוך השם עשינו חבילה אחת טובה, ונסיים בדבר אחד, שאינו בפרשה הזאת. כשעשו ראה שיצחק ורבקה שולחים את יעקב לחפש אישה, אמר: גם אני הגעתי לגיל ארבעים, גם אני אקח אישה. וכתוב שם שעשו לוקח את מחלת בת ישמעאל. כלומר, יש לו אישה, והוא לוקח גם את מחלת בת ישמעאל.
והמדרש אומר: מה לעשו ולמחלת בת ישמעאל? ראה עשו שהוא לא יוכל לגבור על יעקב אבינו בכוחו שלו. אמר: אצרף אליי גם את הקליפה של ישמעאל, וביחד נכניע את יעקב — זו הייתה התוכנית שלו. ושימו לב שקוראים לה ״מחלת״ — הוא לקח את המחלה של ישמעאל.
אבל ״אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה׳״. הקב״ה איתנו, ועם ישראל חי. ובסופו של דבר הגאולה קרובה ממש — יותר מאי פעם. ומשיח צדקנו בעזרת השם במהרה, וגאולת ישראל, ובית המקדש השלישי, במהרה בימינו. הצלחה וברכה לכולם, אמן ואמן.
Genèse / Genesis / בראשית 17,23–27
Genèse / Genesis / בראשית 18,1–15
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 18,1
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 18,3
Genèse / Genesis / בראשית 18,27
Genèse / Genesis / בראשית 19,1–3
Baba Batra / Bava Batra / בבא בתרא 16b
Exode / Exodus / שמות 14,19–21
Psaumes / Psalms / תהלים 145,18
Genèse / Genesis / בראשית 11,30
Onkelos / אונקלוס — Genèse / Genesis / בראשית 17,17
Onkelos / אונקלוס — Genèse / Genesis / בראשית 18,12
Onkelos / אונקלוס — Genèse / Genesis / בראשית 14,18
Onkelos / אונקלוס — Genèse / Genesis / בראשית 47,22
Genèse / Genesis / בראשית 16,16
Genèse / Genesis / בראשית 17,1–5
Genèse / Genesis / בראשית 21,9–12
Genèse / Genesis / בראשית 27,27
Deutéronome / Deuteronomy / דברים 21,15–17
Deutéronome / Deuteronomy / דברים 22,11–12
Proverbes / Proverbs / משלי 31,13
Genèse / Genesis / בראשית 25,9
בדקו את עצמכם
חמש שאלות על השיעור. בחרו תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90