
ויצא —
האבנים סביב הראש
מר הימי פותח ב״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״: יציאת צדיק עושה רושם, ו״ויצא״ במילוי עולה 247 — זיו, הוד, הדר. ולמה גם ״וילך״? כי יעקב שומע בקול אביו — ללכת בנחת לחפש אישה — ובקול אמו — לברוח מעשו, שאחרי שנשא את מחלת נמחלו לו עוונותיו. אחר כך ״ויפגע במקום״: יעקב כבר הגיע לחרן, ו״קפצה ליה ארעא״ — הוא חוזר להר המוריה, המקום שממנו נברא אדם הראשון, ושראשו נלקח מארץ ישראל. האבות מתקנים את שלושת החטאים של אדם הראשון: אברהם — עבודה זרה, יצחק — שפיכות דמים, יעקב — גילוי עריות. ויעקב שם אבנים סביב הראש, כי הראש הוא שחטא; ״חיות רעות״ הן היצרים. ״אבן״ — ב׳ של בראשית ונ״א של נעשה אדם — עשרת ימי תשובה, בזכות ״עשר אעשרנו לך״. ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״ — כל כדור הארץ, כי הוא שוכב על אבן השתייה. ולסיום, בגד עור הנחש של אדם וחוה: בפנים — ענווה ותיקון; בחוץ — אתה הבן של הקב״ה, ואתה מוגן.
דבר תורה עושה טוב כשמשתפים אותו. שלחו את השיעור למשפחה ולחברים בוואטסאפ.
📲 שליחה בוואטסאפ👥 הצטרפות לקבוצת גאולהאנחנו בפרשת ויצא, בעזרת השם. ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא״. הוא הלך לבד — חוץ מהמלאכים — ברגל, לבד.
השאלה שקופצת לכולם מיד: למה צריך להיות כתוב ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״? אם הוא יצא, ודאי שהוא הלך. רש״י שואל עוד שאלה: לא היה צריך לכתוב אלא ״וילך יעקב חרנה״ — כי כבר כתוב בפרשה הקודמת שהוא שמע בקול אביו ואמו והלך פדנה ארם. אנחנו כבר יודעים שהוא יצא. למה הזכיר יציאתו?
אומר רש״י: מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. גם כשהוא יצא מבאר שבע, כולם הרגישו שמשהו חסר. מה חסר? הרושם שהוא השאיר במקום. שבזמן שהצדיק בעיר — הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה.
כמו שאומרים במרוקאית, כל ה״היבה״ של המקום: הצדיק נותן ״היבה״ למקום. ברגע שהוא הולך, ההיבה הזאת הולכת איתו — כל האווירה של הצדיקות. יצא משם — פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. לכן יש חשיבות שיהיה כתוב ״ויצא״.
ועכשיו תראו כמה התורה שלנו מתוקה, גם על פי הסוד — וזה בשביל החימום של השיעור. יש מה שנקרא מילים במילוי: כשאני אומר ו׳, זה ו״ו; י׳ זה יו״ד; צ׳ זה צד״י; א׳ זה אל״ף.
ו״ו — 12; יו״ד — 10 ו־6 ו־4, 20; צד״י — 90 ו־4 ו־10, 104; אל״ף — 1 ו־30 ו־80, 111. ביחד: 247.
ומה אומר רש״י? כשהצדיק יוצא, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. הוד — 15, זיו — 23, הדר — 209: 247! זה לא סתם: ה״ויצא״ הזה במילוי — זה מה שהיה מלא בתוך העיר: ההיבה שלה, זיו, הוד והדר.
רש״י הסביר לנו למה כתוב ״ויצא״. אבל למה צריך להיות כתוב גם ״וילך״? כאן אנחנו לומדים חידוש שממש רקדתי כשהבנתי אותו.
בפרשה הקודמת אומרת רבקה ליצחק: אני לא רוצה שיעקב יהיה פה, כי רעות בנות הארץ — שלא יתחתן חס וחלילה עם כנענית. אבל מה הסיבה האמיתית? ״ויוגד לרבקה״. בסוף הפרשה הקודמת יעקב מקבל את הברכות במקום עשו, ומה התגובה של עשו? ״וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו, ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי״.
אף אחד לא שמע את זה — הוא דיבר עם עצמו. אבל האימהות היו נביאות: רוח הקודש מגלה לה מה שמסתובב בלב של עשו. ״ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו: הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך. ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי״.
אבל ליצחק היא לא אומרת את הסיבה הזאת, כדי לא לצער אותו. היא לא אומרת לו: עשו כועס מאוד שבירכת את יעקב במקומו, והוא מתכנן להרוג אותו. אישה חכמה — מה היא אומרת לו? יצחק, אתה יודע שפה יש רק כנעניות, ואסור להתחתן עם כנעניות. עובדה, אבא שלך אברהם שלח את אליעזר להביא אותי אליך. אז גם את יעקב, הצדיק, צריך לשלוח לפדן ארם לקחת אישה.
ואז ״ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אתו ויצוהו ויאמר לו: לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם״ — ״ואל שדי יברך אתך״ — ״וישלח יצחק את יעקב, וילך פדנה ארם אל לבן״.
כשאנחנו שומעים את המילה ״וילך״ — זה נשמע בשאנטי, ללכת בנחת. ו״ויצא״? בלחץ, בחיפזון. כמו אצל יוסף, כשברח מאשת פוטיפר: ״וינס ויצא החוצה״. ״ויצא״ — בלחץ; ״וילך״ — בנחת.
אז כתוב: ״וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם״ — הוא הולך ברוגע. אבל אמא שלו אמרה לו שעשו רוצה להרוג אותו! אז הוא אמר: אני לא נכנס ללחץ, כי יחד עם זה שיצחק אמר לי ללכת, הוא גם בירך אותי. מה כבר עשו יכול לעשות לי? אני הולך בנחת.
אבל מיד אחרי זה התורה מספרת: ״וירא עשו כי רעות בנות כנען... וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל״. חז״ל אומרים: מכאן שחתן שמתחתן — מוחלים לו עוונותיו. ״מחלת״ — מלשון מחילת עוון.
ומה עכשיו יעקב מבין? שאם לעשו מחלו את עוונותיו, הוא מתחיל דף חלק — ויכול להיות שעכשיו הוא באמת בסכנה! אז עכשיו — ״ויצא יעקב מבאר שבע״! קודם היה כתוב ״וילך פדנה ארם״ — מתארגן לאט לאט, אין לחץ. אבל ברגע שראה שעשו לוקח את מחלת ונמחלים לו עוונותיו — אפילו שהוא עשו — הוא מזדרז: ״ויצא יעקב״.
דף חדש — ואם דף חדש, יש לו עכשיו השגחה. לא לוקחים צ׳אנסים. לכן ״ויצא יעקב״.
ועכשיו שימו לב מה הרווחנו: ״וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם״. מכוח אביו — הוא הולך, כי אביו אמר לו: לך, תחפש אישה. מכוח אמו — הוא צריך לברוח, כי היא אמרה לו שעשו רוצה להרוג אותו.
אז בשביל לכבד את אביו ואת אמו, הוא עושה את שני הדברים — גם ״ויצא״ וגם ״וילך״. ״ויצא יעקב מבאר שבע״ — כי הוא שומע בקול אמו; ״וילך חרנה״ — כי הוא שומע בקול אביו. ראיתם למה צריך להתעכב על הפסוק?
יש לי חוב למי ששאל אותי מה זה ״ויפגע במקום״. רש״י עומד על זה: כמו ״ופגע ביריחו״, ״ופגע בדבשת״ — ורבותינו פירשו לשון תפילה. מפה למדנו שיעקב אבינו תיקן תפילת ערבית.
אבל יש לי בעיה: אם התורה כבר אומרת בפסוק הראשון ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״, הוא כבר הגיע לחרן. ועכשיו ״ויפגע במקום״ — איפה זה המקום? הר המוריה, בית אל! והחלום, והסולם, ו״הנה ה׳ נצב עליו״, ו״כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״ — כל זה בהר המוריה. איך אתה מחזיר אותו ברוורס לארץ ישראל? משהו פה לא מסתדר.
לפי הסדר הייתי אומר: ״ויצא יעקב מבאר שבע ויפגע במקום״ — כי מבאר שבע, כשהולכים צפונה, מגיעים קודם לבית אל. ישן בבית אל, קם בבוקר, צחצח שיניים, נעל נעליים — והמשיך לחרן. אז למה להגיד לי כבר מההתחלה שהוא בחרן?
בואו נראה מה הגמרא אומרת — רש״י מביא את זה — במסכת חולין, דף צ״א עמוד ב׳: ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״, וכתיב ״ויפגע במקום״. כי מטא לחרן — כשהגיע לחרן — אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותיי ואני לא התפללתי?! כד יהיב דעתיה למיהדר — איך שחשב את המחשבה הטובה הזאת, שהוא רוצה לחזור — הקב״ה עשה לו נס, קפיצת הדרך: קפצה ליה ארעא, מיד ״ויפגע במקום״.
כד צלי — כשהתפלל ערבית בהר המוריה — בעי למיהדר: עכשיו אני רוצה לחזור, יש לי משימה, אני לא מבזבז זמן. אמר הקב״ה: צדיק זה בא לבית מלוני, ויפטר בלא לינה?! לפחות שיישן, ינוח קצת. מיד בא השמש.
ואז כתוב ״ויקח מאבני המקום״, וכתוב ״ויקח את האבן״ — מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים. בבוקר הוא רואה שכל האבנים התקבצו לאבן אחת — וזו אבן השתייה. וזה מוכיח שאנחנו בהר המוריה, לא פחות ולא יותר.
ומה כל כך מיוחד בזה שהוא ישן? מפה לומדים שארבע עשרה שנה, שבהן למד בבית המדרש של שם ועבר, הוא לא ישן אף פעם שינה שלמה.
וזה קצת קשה: אם בן אדם אומר ״אני נודר שלושה ימים שאני לא ישן״, הנדר שלו מבוטל — כאילו אמר כלום, כמו לנדור שהוא אוכל חול. בן אדם לא יכול להתקיים שלושה ימים בלי לישון. אלא מה הכוונה? אם היה רוצה לנוח, היה מתנמנם על הכיסא, וקם וממשיך ללמוד — לא ישן לכל אורך המיטה. ופה, באופן מיוחד, הקב״ה מפנק אותו: אתה יכול לישון — בשכיבה.
ועכשיו — וזה הלב של השיעור — מה כל כך חשוב בשינה הזאת בהר המוריה, ולמה היה צריך להגיע דווקא לכאן?
צריך להבין קודם מה זה המקום הזה. מביא לנו הרמב״ם בהלכות בית הבחירה: מסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה את המזבח בגורן ארוונה הוא המקום שבנה בו אברהם את המזבח ועקד עליו את יצחק; והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה; והוא המזבח שהקריבו עליו קין והבל; ובו הקריב אדם הראשון קרבן כשנברא — ומשם נברא! אדם ממקום כפרתו נברא.
״וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה״ — ממקום כפרתו נברא, שנאמר ״מזבח אדמה תעשה לי״. אמר הקב״ה: הרי אני בוראו ממקום כפרתו, והלוואי ויעמוד. (וגן עדן? לא — הפתח של גן עדן הוא בחברון, קצת דרום מזרח.)
איך הקב״ה ברא את האדם? ״עפר מן האדמה״. כמו שאני תמיד מסביר: תדמיינו שכביכול הקב״ה, אחרי שברא את העולם, לקח עפר מכל העולם וגיבל אותו — עשה את ה״עוגה״, וזה אדם הראשון — ״ויפח באפיו נשמת חיים״.
אז עולה שאלה מעניינת: אם הוא עשוי מעפר כל העולם, איזה חלק של העולם הוא הראש? והבטן? והידיים והרגליים? ירושלים — המרכז! ולא אנחנו ממציאים: תניא, היה רבי מאיר אומר — במסכת סנהדרין דף ל״ח עמוד א׳ — אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו. גופו מבבל, ראשו מארץ ישראל, ואבריו משאר ארצות.
ורש״י מפרש: גופו מבבל — על שם שהיא עמוקה, מצולה; וראשו מארץ ישראל — שהיא גבוהה וחשובה מכל הארצות; ואבריו, ידיו ורגליו, משאר ארצות. מסבירים: בגוף יש את הלב — ליבא מבין, התבונה בלב — ובבבל הייתה החוכמה, ולכן שם התפתח התלמוד הבבלי. אבל הקדושה והחוכמה הן בראש, במוח — וזה החלק של ארץ ישראל, כי אווירא דארץ ישראל מחכים. והראש נמצא במקום שבו המזבח.
עכשיו אנחנו מתחילים להבין. יעקב רוצה לישון — מה הוא עושה? לוקח אבנים, ושם מראשותיו, סביב הראש. למה? רש״י אומר: להגן מפני חיות רעות.
אבל סליחה, אני לא מבין: אם בא אריה, הוא יאכל לו את הראש, את הרגליים, את הבטן. מה עזר ששמת את האבנים דווקא סביב הראש, וכל הגוף חשוף? אם היה רוצה הגנה, היה נכנס למערה, או בונה איגלו שיגן על כל הגוף. מה עוזר לי הראש אם נחש מכיש אותי ברגל? צריך להבין שיש כאן סמל הרבה יותר עמוק.
לא סתם הבאתי שאדם הראשון נברא מעפר כל העולם. כשאדם הראשון חטא, הוא פגם בכל העולם: הגוף שלו עשוי מכל העולם, מארבעה יסודות — עפר, רוח, אש ומים — וכשחטא, פגם בכל השלמות של העולם.
וכשחטא, הוא פגם גם בעבודה זרה, גם בגילוי עריות וגם בשפיכות דמים. עבודה זרה — אמר הנחש לאישה: ״והייתם כאלקים יודעי טוב ורע״; לחשוב שאדם יכול להחליף את הקב״ה — זו עבודה זרה. גילוי עריות — הנחש הטיל את הזוהמה שלו באישה. שפיכות דמים — ברגע שאדם הראשון חטא, ירדה מיתה לעולם.
הקב״ה אמר לו: ״ביום אכלך ממנו מות תמות״. למה לא מת באותו יום? כי יום אצל הקב״ה הוא אלף שנה — ״כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול״. אדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנה; הוא מת בגיל 930, כי נתן מתנה שבעים שנה לדוד המלך.
איך נתקן את חטא אדם הראשון? אומר הזוהר הקדוש: בתלת אבהן תמן נחית אדם — הוא פגם בשלושה דברים, וכנגדם באו שלושת האבות לתקן.
אברהם אבינו תיקן את העבודה זרה: שבר את הפסלים של תרח, יצא נגד עבודה זרה — ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״, אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים. יצחק תיקן את שפיכות הדמים: היה מוכן להיעקד על גבי המזבח; ויש אומרים שאפילו עשה בו שני פסים, כבר התחיל לצאת דם, פרחה נשמתו — וקם לתחייה.
ומה נשאר? גילוי עריות — יעקב אבינו. אף על פי שהיו לו ארבע נשים, חז״ל אומרים: מיטתו שלמה. ״ויהיו בני יעקב שנים עשר״ — כולם שלמים מבחינה רוחנית; לא כמו אברהם, שיצא לו ישמעאל, ויצחק, שיצא לו עשו. אצל יעקב אין חריגים.
ונעשה סוגריים — גם לזה יש רמז בפרשה. בסוף הפרשה הקודמת כתוב: ״ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה״. אם אני מסתכל על ספר התורה כמו שהוא, בלי ההפרדה בין הפרשיות, המילה האחרונה היא ״לאשה״ — ומיד ״ויצא יעקב מבאר שבע״: הוא יצא לחפש אישה.
סופי תיבות: ויצא — א׳; יעקב — ב׳; מבאר — ר׳; שבע — ע׳: ״ארבע״! הלך לחפש אישה — וחזר עם ארבע: רחל ולאה, בלהה וזלפה.
עוד יסוד אחד, ואחר כך אסגור את כל המסגרת. הזוהר אומר שיעקב אבינו הוא ״שופריה דאדם הראשון״: אם היית רוצה לדעת איך נראו הפנים של אדם הראשון — היית מסתכל על יעקב.
ואיך מוכיחים את זה מהפרשה? כשיעקב מתעורר מהחלום הוא אומר: ״אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״. למדנו את זה לפני כמה שנים: כשנשמתו עלתה בחלום, היא ראתה את המרכבה העליונה, ובה ארבע דמויות — אריה, מלך החיות; נשר, מלך העופות; כרוב, כנגד השור, מלך הבהמות; ואדם — אדם הראשון. ראשי תיבות אריה, כרוב, נשר — ״אכן״.
אומר יעקב: ידעתי כל הזמן ש״אכן יש ה׳ במקום הזה״, אבל ״ואנכי״ — י׳, יעקב, הפרצוף של אדם הראשון — ״לא ידעתי״ שאני נמצא שם! ויעקב, האחרון מבין האבות, הוא שמשלים את התיקון של חטא אדם הראשון.
עכשיו נראה מה העבודה שיעקב עושה במקום הזה. הוא לא סתם אמר ״שכחתי להתפלל במקום שהתפללו אבותיי״. הוא מבין שהתפקיד שלו הוא לתקן את חטא אדם הראשון, והוא חייב לעשות פעולות שמתחברות לזה.
אדם הראשון נברא מהאדמה שבה נמצאת אבן השתייה, המזבח — בהר המוריה. ואברהם, איך הוא מתקן באותו מקום? בונה שם מזבח ורוצה להעלות את יצחק לעולה. זה תיקון העבודה זרה: אתה לא כיבדת את מה שהקב״ה אמר? אני, אברהם, עושה בדיוק מה שהקב״ה אומר לי — לעקוד את יצחק, ואני עוקד. ויצחק, מה הוא עושה? ״אבא, תקשור אותי טוב טוב למזבח״ — לתקן את שפיכות הדמים. איפה? באותו מקום!
אז יעקב מבין שהוא חייב לחזור לאותו מקום כדי לתקן את גילוי העריות. הוא ישכב על המקום שבו היה מזבח העקדה, ושם שכב אדם הראשון כשנברא — וייקח אבנים וישים אותן דווקא סביב הראש.
כי מה החלק בגוף של אדם הראשון שחטא? הרגליים? הידיים? לא — הראש! הפה דיבר: האישה מדברת עם הנחש, והנחש מדבר איתה. אחר כך ״וישמע אדם לקול אשתו״ — השמיעה. האכילה — הפה. והעיניים — ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל״. מי שפגם בחטא אדם הראשון הוא בעצם הראש.
אז מה יעשה יעקב, קונטרה, כדי לתקן שהראש לא ייפגם? הוא שם אבנים מראשותיו. זה לא קשור בכלל לנחשים ועקרבים.
רש״י אומר: להגן מפני חיות רעות. אבל אין הכוונה שהוא צריך לפחד מנחשים ועקרבים — צדיקים לא מפחדים משום דבר. בגמרא מסופר על הערוד: היה מקום שיצא בו ערוד ומכיש אנשים. באו לרבי חנינא בן דוסא; אמר: תראו לי איפה החור. הלך, שם את הרגל שלו על החור וסתם אותו. יצא הערוד להכיש אותו — והערוד מת!
או יוסף הצדיק: למה האחים זרקו אותו לבור? ״הבור ריק אין בו מים״ — אבל נחשים ועקרבים יש בו. האחים ידעו שיוסף צדיק, ועשו מבחן: קודם הורידו לו את הכותונת — אולי היא ההגנה שלו — וזרקו אותו לבור. אם ימות — הוא לא כזה צדיק; ואם הוא צדיק — הוא יחיה. ויש סיפורים גם על האור החיים הקדוש, שאריה ברח מגן החיות והוא משך אותו כמו חתול; והמלך הביא אריות, והוא ישב ולמד, והם ישבו סביבו נהנים מהתורה.
אז מה הן ״חיות רעות״ האמיתיות? היצרים, התאוות, יצר הרע — כל מה שמכשיל את האדם. להגן על הראש שחטא בעץ הדעת, שלא ניכשל עוד פעם. ואחרי שיעקב גומר את ההכנה של התיקון הזה — הוא יכול ללכת חרנה ולהמשיך את הדרך.
ואחרי שהוא קם: ״מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים״. במקום הזה, שבו תיקן את יסודות חטא אדם הראשון, תקום האומה שתעזור לתקן את החטא עד ימות המשיח. איך?
הוא אומר: ״וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״. יש מדרש פליאה שאומר — מקווה שאני מצטט נכון — בזכות שאמר יעקב ״עשר אעשרנו לך״, אני נותן לבניו עשרת ימי תשובה. הפשט: כל מה שתיתן לי, אני אתן מעשר. אבל המדרש שומע את המילה ״עשר״.
מה הקשר? עשרת ימי תשובה באים לתקן את מה שאנחנו פוגמים במשך כל השנה. כשאדם חוטא הוא פוגם בבריאה כולה — אדם הוא עולם קטן, והעולם נברא בעשרה מאמרות. כל השנה אנחנו עושים שטויות — ונותנים לנו עשרה ימים לתקן את העולם עוד פעם.
מה המאמר הראשון בעשרה מאמרות? כמה פעמים נאמר ״ויאמר״ בבריאת העולם? תשע פעמים. אבל חז״ל אומרים: ״בראשית״ הוא מאמר בפני עצמו, כי הוא שורש הכל. והמאמר האחרון — ביום השישי: ״ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״.
ואם הקב״ה נתן לעם ישראל את עשרת ימי תשובה — איזה יום הוא כנגד המאמר הראשון, ״בראשית״? ראש השנה — ״ראשית״, ״ראש״! ואיזה כנגד המאמר העשירי? יום כיפור — ״נעשה אדם״: אתה נהיה אדם אחרי שעשית תשובה.
ועכשיו הפאנץ׳־ליין: ״בראשית״ מתחיל ב־ב׳; ״נעשה אדם״ — ראשי תיבות נ׳ א׳. ב׳, נ׳, א׳ — ״אבן״! ועכשיו תעופו לשמים משמחה — חגורות: ״וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה... וידר יעקב נדר... וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך״. בזכות שאמר ״עשר אעשרנו״ — אני נותן לבניו עשרת ימי תשובה, שהם אותה ״אבן״. והאבן הזאת היא אבן השתייה, בית המקדש — שממנה תצא הגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.
ועוד נקודה אחת. ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך״. לפי הפשט — הוא לא שכב על כל ארץ ישראל. רש״י: כמה זו מיטה של בן אדם? ארבע אמות — שני מטר על חצי מטר. אז מה זה ״הארץ״? כל ארץ ישראל — מלמד שקיפלה הקב״ה, כאילו לקח את מפת ארץ ישראל, קיפל אותה ושם אותה תחת הגב שלו.
אבל בואו נעשה צעד יותר גדול: ״הארץ״ — זה כדור הארץ! איך אני יכול לתת לך את כל הארץ, כשאתה שוכב על שני מטר? אבל הוא שוכב על אבן השתייה, שממנה הושתת כל העולם — הוא שוכב בדיוק על הזרע שממנו יצא כל כדור הארץ.
ולמה יעקב צריך את כל הארץ? כי כל המטרה שלנו היא לתקן עולם במלכות שדי — לתקן את חטא אדם הראשון, שעשוי מעפר כל כדור הארץ. על ידי שאנחנו עושים תשובה בעשרת ימי תשובה, כל פעם מחדש — ואנחנו זרעו של יעקב, האחרון מבין האבות שמתקנים את חטאי אדם הראשון — אנחנו השליחים שנתקן את העולם ונביא את המשיח, בעזרת השם. הבאנו את המשיח — תיקנו את חטא אדם הראשון ואת כל הארץ.
חז״ל אומרים: אם הגויים היו יודעים שכך אנחנו תופסים את התפקיד שלנו בעולם — לא רק לתקן את עצמנו, אלא לתקן את כל העולם, כדי שיהיה גם להם טוב! אם היו באים לתפילת מוסף של ראש השנה ושומעים ״ועל המדינות בו יאמר: איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע״ — אנחנו מבקשים שפע, חסד ושלום לכל העולם. אם היו יודעים את זה — לא היו הורסים לנו את בית המקדש, והיו עוטפים אותנו בכפפות של משי.
ופה צריך לעשות קצת מוסר, להיות פיירים: אנחנו לא תמיד מתנהגים כמו מי שרואים את התפקיד הזה. אבל ברגע שגוי רואה שיהודי הולך עד הסוף עם האמת שלו — הוא מכבד אותו. היו סיפורים לא מזמן במנהרות: כשהערבים ראו שהשבויים מתעקשים לא לחלל שבת, או לקבל סידור — הם כיבדו את זה: אתה נלחם על מה שאתה מאמין בו, אני מכבד את זה. ברגע שנהיה באמת אור לגויים — הם יקבלו את האור הזה.
ולא סתם יעקב עושה את כל המעשים האלה: מעשה אבות סימן לבנים. הוא הניח את התשתית בשבילנו לגאולה השלמה.
ועוד: ״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש״. למה דווקא שני הדברים האלה? עכשיו שלמדנו משהו חדש — מה הקשר לטקס שעשה, לתיקון חטא אדם הראשון? ״לחם לאכל״ — לתקן את האכילה: האכילה האסורה מעץ הדעת.
ו״בגד ללבש״? מה קרה אחרי החטא? קודם הם לא היו צריכים להתלבש, כי היו לבושים ב״כתנות אור״ — באל״ף — אור אלקי הלביש אותם. ברגע שחטאו: ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״ — בעי״ן. ״ונתן לי בגד ללבש״ — בגד שאני ראוי לו. ובמילה ״בגד״ שומעים גם ״בוגד״: שאני לא אהיה בוגד בעיני הקב״ה אלא נאמן — שאחזיר את האור האלקי שהיה לאדם הראשון.
ואם כבר מדברים על הבגד של אדם הראשון — ממה הקב״ה עשה להם אותו? כתוב ״ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת״: מיד כשאכלו — ״ותרא האשה כי טוב העץ למאכל... ותקח מפריו ותאכל״ (לא יודעים איזה פרי זה, אבל חז״ל אומרים שיכול להיות שזו הייתה תאנה) — ״ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמם הם, ויתפרו עלה תאנה״. אבל הם לא הסתובבו אחר כך עם עלי התאנה.
אחרי שהקב״ה שופט ומוכיח אותם — ״ויעש ה׳ אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״: הקב״ה תופר להם את הבגדים ומלביש אותם. עור ממה? מהנחש!
רש״י אומר: יש דברי אגדה אומרים, חלקים כצפורן היו מדובקים על עורם — לבוש של קשקשים, כמו הציפורן שלנו; והציפורניים שלנו הן שאריות של החליפה שאדם וחוה היו לבושים בה — ולכן עושים כך בהבדלה. ויש אומרים: דבר הבא מן העור, כגון צמר הארנבת, שהוא רך וחם. ויש מדרש שאומר שהעור היה העור של הנחש.
ובזה נסיים. אדם וחוה מסתובבים לבושים בעור של נחש — באיזו הרגשה הם מסתובבים, עשרים וארבע שעות ביממה? בהרגשה לא טובה! כל הזמן הם לבושים בחטא שלהם: ״מה זה? עור של נחש — הנחש השיאני ואוכל״. מזכרת עוון כל הזמן איתם — אות קלון.
מצד שני, אנחנו יודעים שהבגד הזה של אדם הראשון עבר לנמרוד, ומנמרוד לעשו. והסגולה שלו: כל החיות היו מפחדות. אז מצד אחד — אות קלון; ומצד שני — כמו קין: ״וישם ה׳ לקין אות לבלתי הכות אותו כל מצאו״. קין ביקש: אם אתה מגרש אותי, תן לי הגנה — וזה הגנה. הבגד הזה מגן עליהם, שהחיות לא יוכלו לפגוע בהם. אז זה טוב או לא טוב?
והנה הנקודה, ואני חושב שזה דבר שאנחנו יכולים לקחת לעצמנו: יש כאן שני מצבים במכה אחת. בתוך תוכו, לעצמו, אדם צריך כל הזמן להרגיש שיש לו במה להשתפר — הענווה להבין שהוא לא מושלם, שהוא צריך לעבוד על עצמו. מה יזכיר לו את זה? הוא לבוש בעור של נחש, והנחש מזכיר לו את החטא.
אבל כלפי חוץ — הוא האדם שהקב״ה ברא, והקב״ה רוצה שיתקיים, שלא יאכלו אותו חיות רעות, שיביא ילדים, יגדל משפחה ויעביר הלאה את המסורת שלו. יש לו תפקיד בעולם — אתה הבן של הקב״ה, אתה מוגן!
וזו התנועה הרוחנית, הנפשית, שצריכה להיות לנו כל הזמן: מצד אחד להרגיש שבתוכנו יש לנו מה לתקן; ומצד שני להרגיש בטוחים וטוב, כי הקב״ה הוא האבא שלנו, והוא המלך, והוא ששומר עלינו. ואמנם לבושים אנחנו בעור — אבל אם נעשה עבודה טובה, נוכל להחזיר את האור הפנימי שלנו. וזו השאיפה של יעקב: ״ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש״ — ונחזור לכאן, ונבנה את בית המקדש במקום אבן השתייה, וינצנץ אורו של משיח, ותבוא גאולה לעולם, ויתוקנו כל העולמות כולם. ברוך ה׳ לעולם, אמן ואמן.
Genèse / Genesis / בראשית 27,41–28,22
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 28,10
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 28,11
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 28,13
Sanhédrin / Sanhedrin / סנהדרין 38a
Rambam, Lois de la Maison d’élection / Laws of the Chosen House / הלכות בית הבחירה 2
דבר תורה עושה טוב כשמשתפים אותו. שלחו את השיעור למשפחה ולחברים בוואטסאפ.
📲 שליחה בוואטסאפ👥 הצטרפות לקבוצת גאולהבדקו את עצמכם
חמש שאלות על השיעור. בחרו תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהלִימוּד תּוֹרָה
הַעֲמֵק בְּרַשִׁ״י עַל בְּרֵאשִׁית כ״ח, י׳–י״א וְכ״ח, י״ג: ״וַיֵּצֵא״, ״וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם״ וְ״הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ״ — וּבַגְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין ל״ח ע״א: ״רֹאשׁוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל״.
📝 בֵּית הַמִּדְרָשׁכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.

אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90