„נַעֲשֶׂה אָדָם”

ערב טוב. בעזרת השם נמשיך בענייני פרשת בראשית. אתמול אמרנו: מה זה „בראשית”? הזוהר אומר — בחכמה, כמו שנאמר „רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה׳”. ואמרנו שהמילה „חכמה” מורכבת משתי מילים: כ״ח מ״ה. ו„מה” — למעשה שום דבר: זו ענווה. הקב״ה ברא את העולם בכוח הענווה; היסוד של הכל הוא כוח הענווה.

(השיעור הקודם: „וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם”.) נמשיך באותו רעיון — שהקב״ה רוצה ללמד אותנו ענווה.

„נעשה אדם” — בלשון רבים. הוא לא אומר „אעשה אדם”. לכאורה, לפי הלשון הזאת, יוצא שיש עוד מישהו שעושה יחד עם הקב״ה את האדם.

והמדרש מספר: כשהקב״ה הכתיב למשה רבנו את התורה — „כתוב: בראשית ברא אלוקים” — כשהגיע לפסוק הזה, „נעשה אדם”, אמר משה רבנו: אני לא כותב. מה פתאום שאכתוב „נעשה אדם”? מה יחשבו כולם — שיש, חס וחלילה, שתי רשויות בשמים, שיש עוד מישהו יחד איתך? אם אתה רוצה, אני מוכן לכתוב „אעשה אדם”. אמר לו הקב״ה: כתוב „נעשה אדם”, והרוצה לטעות — יטעה.

מה בעצם הקב״ה רצה ללמד אותנו ביסוד הזה? את מידת הענווה. שגם אדם גדול ככל שיהיה, לפני שהוא עושה מעשה, צריך להתייעץ. בסוף יעשה מה שהוא רוצה — אבל לפחות שיתייעץ. לא שהקב״ה, חס וחלילה, היה צריך את העצה של המלאכים; אלא שהוא מלמד אותנו את היסוד שצריך להתייעץ. ורש״י מביא:

המלאכים לא סייעו לו ביצירת האדם — ונראה שהם אפילו התנגדו לזה. ויש מקום למינים, לכופרים, לבוא ולומר: הרי שתי רשויות, חס וחלילה. ובכל זאת הקב״ה היה מוכן, כביכול, להקריב את זה — שמישהו יחשוב שיש שתי רשויות בשמים — ולו רק כדי שנלמד את יסוד הענווה, שצריך להתייעץ עם כל אדם.

אז הקב״ה שואל את המלאכים: מה אתם אומרים — נעשה אדם או לא נעשה אדם? ומה עונים המלאכים? אומר המדרש:

כלומר: מפלגות. מפלגה אחת אומרת „אל ייברא”, ומפלגה אחת אומרת „ייברא”.

חסד אומר: ייברא — שהוא עתיד לגמול חסדים. אמת — הקבוצה של המלאכים שדוגלת באמת — אומרת: אל ייברא, שכולו שקרים; אותו אדם שעתיד להיברא הולך להיות שקרן גדול. הוויכוח ממשיך. צדק אומר: ייברא — שהוא עתיד לעשות צדקות; שווה שייברא בשביל שייתן צדקה. שלום אומר: אל ייברא — שכולו קטטה; מריבות וסכסוכים מכאן ועד הודו.

מה עשה הקב״ה? כך אומר המדרש: נטל את האמת והשליכה לארץ. מה אמרה האמת? „אל ייברא” — נכון. אז הוא לוקח אותה וזורק אותה ארצה:

אמרו מלאכי השרת לפני הקב״ה: ריבון העולמים, מה אתה מבזה את החותם שלך? אתה לוקח את האמת וזורק אותה לרצפה? תעלה אמת מן הארץ — הדא הוא דכתיב:

מה רצה הקב״ה להראות בפעולה הזאת? אנחנו יודעים שהאמת היא בעצם התורה — וזה החותם של הקב״ה. הקב״ה, כשברא את העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם; התורה הייתה ראשית דרכו. כלומר: עוד לפני שהיה עולם, כבר הייתה התורה — והיא היקרה ביותר לקב״ה. אז למה אתה זורק אותה ארצה?

כדי לומר: אתם אומרים לא לברוא את האדם כי כולו שקרים, והשלום אומר לא לברוא אותו כי כולו קטטה. מה אעשה? אקח את התורה ואשליך אותה ארצה, לארץ; ויבואו ישראל וילמדו את התורה, שנקראת „אמת”, והיא תהיה התרופה — גם להימנע מלשקר, וגם לא לבוא לידי קטטה. כמו שאמרו חז״ל:

היצר הרע הוא שגורם לאדם לשקר, והוא שגורם לו לבוא לידי קטטה. והתורה היא התבלין שמעדן את נפש האדם ועושה אותו אדם איכותי יותר — שלא יבוא לידי קטטה ולא לידי שקר. לכן הוא זורק את האמת ארצה: כדי שתינתן לעם ישראל, ומן הארץ תצמח, ותהיה גאולה לעולם.

והתורה היא באמת תורת אמת, כמו שכתוב:

ואנחנו מברכים: „אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת”. האמת היא חותמו של הקב״ה, כמו שאומרים המלאכים, והתורה היא תורת אמת.

וזה נותן אחת התשובות היפות, ברמז, לשאלה: למה התורה מתחילה באות בי״ת ולא באות אל״ף? יש מדרש — אותיות דרבי עקיבא — שהיה ויכוח בין כל האותיות: באיזו מהן תתחיל התורה? כל האותיות הסתדרו ועשו כביכול „אודישן” לפני הקב״ה; כל אחת מציגה את עצמה ואומרת למה ראוי שהתורה תתחיל בה.

והמדרש מתחיל דווקא מן התי״ו — כדי שיהיה מעניין, מתוח. התי״ו אומרת: ראוי להתחיל בי, כי אני האות עם המספר הגדול ביותר, וכולי. ושוללים. השי״ן — בך מתחילה המילה „שקר”, לכן לא. הרי״ש, וכולי — וכך הולכים אחורה. והבי״ת יושבת בצד, בשקט. האל״ף באה ואומרת: אני — „אנכי”, אלופו של עולם, „אלוקים”, „אחד”.

ובסופו של דבר הקב״ה בוחר באות בי״ת — כי בה מתחילה „ברוך”, „ברכה”; ובאל״ף מתחילה „ארור”, ולא מתאים שהתורה תתחיל בזה. ואת האל״ף שמר להתחיל בה דבר גבוה מאוד בתורה: עשרת הדיברות — „אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ”.

ויש עוד תשובה: לצורת הבי״ת יש פתח קדימה — להסתכל קדימה. מה למעלה ומה למטה — אין לך מה לדרוש; אחורה — לא תבין לעולם; להסתכל קדימה.

אבל לפי היסוד שאמרנו עכשיו — שחותמו של הקב״ה הוא אמת, והתורה היא תורת אמת — יש רמז יפה מאוד: אם היינו מתחילים את התורה באל״ף, היינו נדבקים בשקר; ובזה שהתחלנו בבי״ת — אנחנו מתחילים באמת. איך מוכיחים? תתפסו איתי ראש רגע, זה קצת חשבון. נחבר את האותיות שלוש שלוש, ונצמצם בגימטריה קטנה — כלומר נחבר את הספרות עד שתישאר ספרה אחת (או נוריד את האפסים):

כלומר, אם היינו מתחילים באל״ף — יוצא לנו תמיד שש, שש, שש. והמילה „שקר” בגימטריה: שי״ן שלוש מאות, קו״ף מאה, רי״ש מאתיים — שש מאות, שש. הכל שקר.

בואו נראה מה קורה אם מתחילים בבי״ת:

תמיד יוצא לנו תשע, כי התחלנו בבי״ת. ותשע הוא גם הגימטריה הקטנה של המילה „אמת”: אל״ף אחת, מ״ם ארבע, תי״ו ארבע — תשע. זאת אומרת: מפני שהתורה מתחילה בבי״ת, והחותם הוא חותם אמת — תמיד יוצא לנו תשע.

ובאמת, המילים הראשונות — „בראשית ברא אלוקים” — סופי התיבות: ת־א־ם, אמת. ומה היה ביום האחרון? „וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ... אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂות” (בראשית ב, ג) — סופי התיבות: א־ם־ת, אמת.

עוד רעיון אחד, ובזה אסיים. אם אנחנו כבר מדברים על הענווה — כי הכל מתחיל בה; „וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ” (תהלים לז, יא); הענווה היא המידה שמקנה לנו באמת את הכל — בואו נראה מה היה עם אדם הראשון.

אנחנו יודעים שהקב״ה הביא לפניו את כל בעלי החיים. אבל זה היה בעצם מבחן: העניין הזה שאדם הראשון קורא שמות לכל הבריאה — הקב״ה בחן את האדם כדי להוכיח למלאכים שהיה שווה לברוא אותו. גם זה מדרש:

היצור הזה שאתה הולך לברוא — מה הסיפור שלו, מה האיכויות שלו, מה ייצא ממנו? „חכמתו מרובה משלכם” — תשובה למלאכים. אמרו לו: תוכיח לנו. הביא לפניהם את הבהמה, את החיה ואת העוף, ואמר להם: זה, מה שמו? הראה להם שור. הם יודעים שזה בהמה — אבל איך קוראים לו? לא ידעו.

עכשיו נעשה ניסיון: העביר אותם לפני האדם, ושאל אותו אותה שאלה: זה מה שמו? אמר: זה שור, וזה חמור, וזה סוס, וזה גמל.

איך הוא ידע? כי הקב״ה טבע באדם את החכמה הזאת — לראות את השורש של כל בריה למעלה. לפי זה הוא ידע שזה שור — שי״ן, וי״ו, רי״ש: במהות שלו, זה שור. וזה חמור — חי״ת, מ״ם, וי״ו, רי״ש: כולו חומר. כי לכל יצור יש את השורש שלו למעלה, כמו שאנחנו אומרים בפתח אליהו: כל מה שיש למטה — יש לו שורש למעלה.

ואז הקב״ה אומר לאדם הראשון: ואתה, מה שמך? אמר לו:

אם היינו יכולים להסתכל באותו רגע על הסצנה הזאת, אפשר היה לדמיין שהקב״ה נותן לו נשיקה על המצח על התשובה הזאת. למה? כי הוא יכול היה לתת תשובה אחרת. הוא יכול היה לומר: אני — אלוקים! אני נזר הבריאה, אתה שם אותי מעל כל הבהמות והחיות, אני מלך העולם. ואדם הראשון, בענווה שלו ובצניעות שלו, הבין את ערכו ואמר: אני „אדם”, כי אני מן האדמה.

נאמר „וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים” (תהלים ח, ו) — האדם חסר רק מעט מאלוקים; ויש שדורשים בשם „אדם”: „אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן”. אבל אדם הראשון לא הרגיש שהוא חסר רק מעט מאלוקים — הוא הרגיש את ערך עצמו: עפר מן האדמה. וזה נקרא „אדם”.

הקב״ה כל כך התלהב מן התשובה, ששאל אותו: ואני, מה שמי? תן לי גם כן שם. אמר לו:

זה חידוש: מי נתן את השם לקב״ה? אדם נתן את השם לקב״ה — שם אדנות, אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד. ולכן גם כשאנחנו קוראים את שם הוי״ה, שאסור לנו לבטא אותו כפי שנכתב, אנחנו קוראים לו בשם שנתן לו אדם הראשון. עד כדי כך „ותחסרהו מעט מאלוקים”.

ומי שבאמת הוכיח את הדבר הזה לאלה ולאלה — זה משה רבנו. מצד אחד:

ומצד שני — הוא זה שזכה להיות אספקלריא המאירה, שממש מעביר את דבר ה׳ מתוך גרונו, בלי שום חציצה, בלי שום כלום. למה? כי מעצמו אין לו כלום. ולכן הוא זה שראוי להיות הצינור שמעביר את האלוקות בעולם.

שנזכה, בעזרת השם, לפרומיל של פרומיל של משה רבנו, ובכך להביא גאולה לעולם. ונאמר: אמן.