חיי שרה —
שלוש שנים בגן עדן
למה יצחק לא חוזר עם אברהם מהר המוריה? למה הוא לא בא לבכות על אמו? למה הוא מתנחם על מותה רק אחרי שלוש שנים? מאיפה הוא מכיר את הריח של גן עדן? ולמה רש״י מלמד אותנו, בתחילת פרק כ״ד, שהיה לאברהם בן? מר הימי מחבר את כל השאלות האלה לתשובה אחת: בעקדה פרחה נשמתו של יצחק — אומר פרקי דרבי אליעזר — ושם למעלה היא פגשה את נשמת שרה, שפרחה ברגע ששמעה על העקדה. יצחק רואה את אמו בצער גדול; הוא מבין שעליו לתקן, וחוזר שלוש שנים להיות במחיצתה בגן עדן, עד שרבקה, שנולדה באותו יום, תהיה בת שלוש. השיעור פותח בגילו של ישמעאל בעקדה, בשתי הפרשיות שנקראות על שם החיים, ביוסף ובתפילת מוסף, בכ׳ הזעירא של ״ולבכתה״ ובהספד שטמון ב״ויבא אברהם״; עובר בספר החזיונות של רבי חיים ויטל; ומסיים באברהם שאומר מעט ועושה הרבה, בעפרון שאומר הרבה ואפילו מעט אינו עושה, ובאליעזר ששותק מול העלבון.
דבר תורה עושה טוב כשמשתפים אותו. שלחו את השיעור למשפחה ולחברים בוואטסאפ.
📲 שליחה בוואטסאפ👥 הצטרפות לקבוצת גאולההיום כ״ה בחשוון, אנחנו קוראים בעזרת השם את פרשת חיי שרה. יש לי חוב קטן לאחד החברים שלנו, שלא נמצא היום בשיעור; אנחנו נעביר לו את התשובה. זו הייתה שאלה יפה.
בפרשת השבוע הקודם הייתה עקדת יצחק, ואנחנו יודעים שכתוב שאברהם לקח איתו שני נערים: ״וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמרו ויקח את שני נעריו אתו״. המדרש אומר: מי הם שני הנערים האלה? זה היה ישמעאל — לא יצחק, הנעקד — אלא ישמעאל ואליעזר. אלה ״שני נעריו אתו״.
לפי זה יוצא שישמעאל היה בעקדה, ואז השאלה הנשאלת היא: איך זה יכול להיות? הרי לפני כן היה כל העניין הזה עם הגר, ששרה אומרת ״גרש האמה הזאת״, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, והיא הולכת ותועה במדבר, וכולי וכולי. ואחרי שפותרים לה את הבעיה של המים: ״ויהי אלקים את הנער ויגדל וישב במדבר ויהי רבה קשת; וישב במדבר פארן ותקח לו אמו אשה מארץ מצרים״. כלומר, הם נפרדים מאברהם, הולכים למדבר פארן, הגר — שהייתה הבת של פרעה, כזכור — משדכת לישמעאל אשה מארץ מצרים, ונפרדנו מישמעאל. איך פתאום אנחנו רואים שישמעאל מופיע בעקדה? צריך להבין את הנקודה הזאת.
צריך לדעת שלמעשה, כששרה נכנסה ללחץ מזה שישמעאל נמצא בסביבה, זה כי היה חשש שהוא יוציא את יצחק לתרבות רעה. היא ראתה אותו ״מצחק״ — וצחוק הוא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. היא נכנסה ללחץ.
בן כמה היה יצחק באירוע הזה? לא, אני לא מדבר על העקדה; אני מדבר על הרגע ששרה נכנסת ללחץ ואומרת ״גרש האמה הזאת״. כתוב ״ויגמל״ — כלומר הוא היה בן שנתיים. אם הוא בן שנתיים, מה הפרש הגילאים בין ישמעאל ליצחק אבינו? ארבע עשרה שנה, למען הדיוק. למה? אברהם אבינו עושה ברית מילה בגיל תשעים ותשע, נכון? ובאותו זמן ישמעאל היה בן שלוש עשרה — זו הסיבה שהישמעאלים עושים ברית בגיל שלוש עשרה. יצחק עדיין לא נולד בברית של אברהם אבינו, כשישמעאל היה בן שלוש עשרה; אחרי זה נולד יצחק. כלומר, הפרש הגילאים ביניהם הוא ארבע עשרה שנה. אז הנער, ישמעאל, בן שש עשרה, יצחק בן שנתיים, והוא מנסה לקלקל אותו. אמרה שרה: גרש את בן האמה. יפה מאוד.
עכשיו באה העקדה. בן כמה יצחק אבינו בעקדה? שלושים ושבע. אנחנו יודעים את החשבון. למה? כי כמו שנקרא בפרשה בעזרת השם, פה בחיי שרה, היא מתה בגיל מאה עשרים ושבע, והיא מתה בעקבות האירוע של העקדה. יצחק נולד כשהיא הייתה בת תשעים; יוצא שיצחק היה בן שלושים ושבע בעקדה. ואם הפרש הגילאים ביניהם הוא ארבע עשרה שנה, בן כמה הנער ישמעאל בעקדה? בן חמישים ואחת.
זו הנקודה: אחרי שהגר וישמעאל גולים מביתו של אברהם, עוברות השנים, הוא מתחתן ומגיע כבר לגיל חמישים ואחת. בזמן הזה הוא כבר חוזר עם אשתו לאוהל. אין בעיה עכשיו שהוא יהיה במחנה של אברהם; שרה כבר לא בלחץ. למה? כי יצחק הוא כבר גבר, גבר גבר; אי אפשר להשפיע עליו בגיל שלושים ושבע.
וישמעאל — כמו שה׳ אמר לאברהם אבינו בפרק ט״ו, פסוק ט״ו; קל לזכור את זה: ט״ו ט״ו, תזכרו תמיד את המילה הזאת, ״טו־טו״, פרק ט״ו פסוק ט״ו — ״ואתה תבוא אל אבתיך בשלום, תקבר בשיבה טובה״. מה זה ״תקבר בשיבה טובה״? מה בישרו לאברהם אבינו? רש״י אומר: בישרו לו שיעשה ישמעאל תשובה בימיו, וגם שלא יצא עשו לתרבות רעה בימיו.
זו אחת הסיבות שאברהם נפטר בגיל מאה שבעים וחמש ולא בגיל מאה ושמונים כמו יצחק: הקדימו לו חמש שנים, כדי שהוא לא יראה איך שעשו יוצא לתרבות רעה, שלא תהיה לו עגמת הנפש הזאת.
אבל מפה אנחנו רואים שכבר בברית בין הבתרים מבשרים לאברהם אבינו שישמעאל יעשה תשובה. אז בגיל חמישים ואחת ישמעאל כבר עשה תשובה. הוא נמצא באוהל של אברהם אבינו, ואז, בתוכנית של העקדה, הוא אומר להם: בואו תצטרפו אליי — ישמעאל ודמשק אליעזר. והם בעצם אותם שני נערים שמלווים אותו. ככה שאין מה להתפלא שאנחנו רואים את ישמעאל.
הוא עשה תשובה, אבל הוא לא ברמה שהוא מגיע להשגת רוח הקודש כמו אברהם ויצחק.
איפה אנחנו רואים באמת שהוא עשה תשובה, ושאברהם נקבר בשיבה טובה? בהמשך פרשת חיי שרה כתוב שאברהם נפטר, ״ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו״.
לכאורה היה צריך להיות כתוב ״ישמעאל ויצחק״, כי ישמעאל הוא הבכור. מלמד שעשה תשובה ואמר: אני יודע את מקומי; יצחק הוא הבכור המהותי. ולכן התורה מקדימה את יצחק לישמעאל.
אז זה רק ככה חוב קטן, כדי לסגור את הפינה הזאת.
ואנחנו מתחילים את הפרשה. שתי פרשיות בספר בראשית נקראות על שם החיים: אחת חיי שרה, ואחת פרשת ויחי יעקב. בשתי הפרשיות האלה מסופר על פטירה, ומשתמשים במילה ״חיים״. מכאן לומדים שצדיקים במיתתם קרויים חיים.
אבל התורה גם מצפינה פה את העניין של הטעם לחיים. הטעם לחיים — זה לא רק עניין של לחיות, אלא לחיות בטעם. איך אנחנו רואים את זה? אצל שרה: ״ויהיו חיי שרה״. המילה ״ויהיו״ בגימטריה יוצאת שלושים ושבע, ללמד שהחיים שהיא באמת חיה הם מאז שנולד יצחק.
ואילו אצל יעקב, ״ויחי יעקב״: הגימטריה של ״ויחי״ שלושים וארבע, לומר לך שהשנים שיעקב באמת חי הן שבע עשרה השנים הראשונות — משנולד יוסף ועד שנמכר למצרים — וכשהוא יורד למצרים ונפגש עוד פעם עם יוסף, מגיל מאה שלושים עד מאה ארבעים ושבע: שבע עשרה. אלה החיים האמיתיים, שהוא היה דווקא במחיצתו של יוסף.
למה דווקא יוסף? כי יוסף הוא בעצם הרגל שמשלימה את האבות, כמו שלמדנו כמה וכמה פעמים. יעקב עשה לו כתונת פסים כי ראה בו גינוני מלכות, ובאמת מיוסף יוצא משיח בן יוסף.
ולא רק זה. אם תשימו לב — עמדנו על זה כמה פעמים — יוסף נקרא ״אברך״, ״אב רך״: מצד אחד הוא אב, כמו שיש לנו שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב; אבל הוא לא יכול להיות אב, כי בסופו של דבר הוא בן. אז הוא ״אב רך״.
ולכן יש בו גם הבחינה הזאת של אב. אם אמרנו שהתפילות כנגד אבות — אבות תקנום: אברהם שחרית; יצחק מנחה — נדבר על זה היום, ״ויצא יצחק לשוח בשדה״; ויעקב תפילת ערבית. אז איזו תפילה יש ליוסף? מוסף. וכיוון שהוא ״אב רך״, לא כל יום מתפללים מוסף — רק בשבתות ובימים טובים.
עכשיו אנחנו מגיעים להתחלה של הפרשה: ״ותמת שרה בקרית ארבע״. שאלנו: איך היא הגיעה לקרית ארבע? הרי כשאברהם חוזר מהעקדה, ״וישב אברהם בבאר שבע״ — כלומר, דירת המגורים שלהם בבאר שבע. אז איך יוצא ששרה מתה בקרית ארבע?
זה מדרש שאומר: היא לא ידעה שהתוכנית של אברהם היא לעקוד את יצחק. וכיוון שהם לא חוזרים, היא אמרה: בוא נלך לחפש איזה מישהו שיצפה ככה מלמעלה — איזה רחפן שיגיד לנו איפה הם נמצאים. הלכו לקרית ארבע.
למה קרית ארבע נקראת קרית ארבע? פירוש אחד: על שם ארבעת הזוגות שקבורים שם. אבל התירוץ הזה קצת לא הגיוני פה כרונולוגית, כי בזמן הזה יש לנו רק זוג אחד שקבור שם — רק אדם וחוה. אז הפירוש השני: על שם ארבעת הענקים.
והיא פונה לענק אחימן, ואומרת לו: תגיד לי, מה אתה רואה? — אני רואה, אני רואה בדיוק עכשיו את אברהם מרים את הסכין, והוא הולך לשחוט את יצחק. מהמחשבה שעכשיו הוא הולך לשחוט את יצחק, פרחה נשמתה. יפה, אנחנו נגיע לזה.
ואז פרחה נשמתה. ויש אומרים — תכף נקרא את זה בפנים — שהשטן בא ואמר לה שהוא כבר שחט אותו. איך זה שהוא כבר שחט אותו? זו סתירה? זו לא סתירה.
כי כתוב בכל אופן — בואו נראה איך כתוב, לפני שאמרו לו ״אל תשלח ידך אל הנער״: ״וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו״. אז המלאך אמר: לא רק שהוא הולך לשחוט, אלא הוא שחט אותו ממש — ופרחה נשמתו. אז על זה אנחנו מדברים: פרחה נשמתו. יפה, רבותיי, פרחה נשמתו.
ואז היא מתה בקרית ארבע. ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״. ויצחק? הבן היחיד שיש לה! הוא לא בא לספוד, הוא לא בא להשתתף. אנחנו נלמד את זה; על זה אני רוצה להתעכב היום.
רק לסגור את הפינה הזאת: ״ולבכתה״ — אתם תפגשו פה כ׳ זעירא, כף קטנה, במילה ״ולבכתה״. למה כף זעירא? יש כמה וכמה טעמים.
גם מפה לומדים שלא מתאבלים על המת יותר מדי. מה הבעיה להתאבל על המת יותר מדי? כי בעצם אתה לא מקבל את הגזירה: ״ה׳ נתן וה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך״. מי שעצוב — נכון, זה מצער — אבל לבכות יותר מדי זה כביכול לחפור בהחלטה של הקב״ה ליטול את אותו אדם שנפטר.
ויש שאומרים שאברהם לא בכה יותר מדי כדי שלא יגידו האנשים שהוא מצטער על העקדה — שהוא מצטער שהייתה עקדה: טוב שלא הייתי עושה את זה, ואז היא הייתה חיה.
ויש לזה עוד הסבר: הוא כבר היה בדרך, וכשהגיע אליה כבר עברו שלושת ימי האבל הראשונים. ושלושת הימים הראשונים הם לבכי; אחריהם בוכים מעט.
כדי לחזק את הנקודה הזאת יש שאלה: מתי הייתה העקדה? באיזה יום בשנה? יש מחלוקת — כל התשובות נכונות: יש אומרים שזה היה בראש השנה, ויש אומרים שזה ביום כיפור, בשעת המנחה. זו הסיבה שאנחנו קוראים ביום כיפור עוד פעם את הפיוט ״העוקד והנעקד והמזבח״ — אנחנו קוראים אותו גם ביום כיפור בתפילת מנחה. למה? כי זו השעה שבה הייתה העקדה.
שימו לב: אם זו השעה שבה הייתה העקדה, אנחנו צריכים להבין. איפה הוא עשה את העקדה? בהר המוריה. מהר המוריה הוא צריך לחזור לבאר שבע. הגיע לבאר שבע, מצא פתק על המקרר — כן, פתק על המקרר: ״הלכתי לקרית ארבע״. ואז הוא מגיע לקרית ארבע ביום השני; ביום השלישי הוא מנהל משא ומתן עם בני חת וכולי וכולי, וקובר אותה — ושם ההספד והבכי.
אם העקדה הייתה ביום כיפור, אנחנו נמצאים בעצם בערב סוכות. ולכן לא הייתה לו הזדמנות לבכות הרבה: ברגע שאי אפשר להתאבל בחג, החג מפסיק את האבלות. וכמו שלמדנו, האבות קיימו את התורה כולה. ולכן בערב סוכות כבר אי אפשר יותר להתאבל — ולכן כף קטנה. יפה מאוד.
עכשיו — שאלנו גם פעם, בשיעור הקודם — מה ההספד שאברהם סופד לשרה? כל הנקודות שאני אומר עכשיו הן ככה, חימום, כדי שיהיה לכם קצת יותר טעם ליום שבת.
מה ההספד שהוא מספיד אותה? בהמשך הפרשה, כשאברהם שולח את אליעזר להביא אשה לבנו, אתם רואים: הסיפור חוזר על עצמו לפחות פעמיים. פעם אחת הסיפור עצמו, ופעם שנייה כשאליעזר מספר — ״יפה שיחתן של עבדי אבות״ — כמה התורה מאריכה בעניין הזה! ואילו על שרה — כלום. שיגיד הספד, שיגיד כמה מילים, שהתורה תפרט כמה מילים!
מה ההספד שמספיד בעצם אברהם את שרה? לכאורה לא כתוב. אבל זה כתוב. איך זה כתוב? המקום להספד הוא איפה שהתורה כותבת: ״ויבא אברהם לספד״. מה הוא ספד? הייתי מצפה שיהיה כתוב: ויספד אברהם לשרה ויאמר — אחת, שתיים, שלוש, איזו אשה צדקת הייתה, איך היא סבלה, וכולי וכולי. אבל כתוב: ״לספד לשרה ולבכתה״. אין לכאורה הספד. אבל יש הספד, וההספד הוא שתי מילים: ״ויבא אברהם״.
מה זה ״ויבא אברהם״? ברור שהוא בא! למה התורה אומרת ״ויבא אברהם״? כי שאלו אותו: אדוני, מאיפה באת? איפה היית עד עכשיו? אשתך הגיעה לפה לבד והיא מתה. איפה היית? מזה שכתוב ״ויבא אברהם״, והוא מספר מאיפה הוא בא — זה ההספד של שרה.
למה? כי מה הוא בעצם מספר להם? באתי מהר המוריה. שם עקדתי את יצחק. יצחק בן שלושים ושבע. במקום לברוח על נפשו, הוא שיתף פעולה ואמר: אבא, תחדד את הסכין טוב, ותחזק את קשריי, שאני לא אברח ככה מהפחד ומהאינסטינקט.
זאת אומרת: זאת היא האשה שגידלה בן שהיה מוכן להקריב את נפשו, להיות עולה — להיות קרבן על קידוש השם. ההספד של שרה הוא: מאיפה באתי. מאיפה באתי? מהעקדה של בן שקיבל חינוך מהאשה הזאת, ברמה כזאת שהיה מוכן אפילו למסור את נפשו על קידוש השם.
וזה ההספד הכי נפלא שיכול להיות לכל אמא יהודייה. אמא יהודייה אומרת: הבן שלי בצבא. איזו אשה גדולה! עצם זה שאת מצליחה לחנך ילד להגיע למצב שהוא מוכן למסור את נפשו על עם ישראל — זה הדבר הכי גדול שיכול להיות; כל אמא יהודייה מתגאה בדבר הזה. וזו בעצם השרשרת שממשיכה את עם ישראל לדורי דורות. בזכות האמהות — ״בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים״ — וכל יום ויום אנחנו נגאלים בזכות האמהות האלה. מי נתן להן את הכוח הזה לדעת שצריך להחזיק? זו שרה אמנו.
אז ״ויבא אברהם״: תראו מאיפה באתי. זה מה שצריך להגיד, לא יותר ולא פחות. זה אומר הכל על האשה הזאת, על האמא המדהימה הזאת של עם ישראל.
עכשיו אני רוצה להיכנס קצת לנושא. זרקתם פה ושם כמה תשובות, אבל אני רוצה שיהיה לכם את זה משנה סדורה.
״ואברהם זקן בא בימים, וה׳ ברך את אברהם בכל״. מה רש״י אומר? ״בכל״ — יש אומרים שהייתה לו בת. נכון, יש כאלה שרוצים לומר שהייתה לאברהם אבינו בת שקראו לה ״בכל״, כי אנחנו יודעים שיש לו בן, וברכה זה שיש לך גם בן וגם בת. יופי.
ואגב, דקה, תסתכלו בתוך העניין הזה: ״ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה״ — תורידו את הכ׳ הזעירא, את הכף הקטנה, ונשאר ״ולבתה״. הוא בא עם הבת שלו כדי לספוד לשרה.
אבל מה רש״י אומר על ״וה׳ ברך את אברהם בכל״? בואו נראה מה הוא אומר. שימו לב, משהו מפליא מאוד: ״בכל״ עולה בגימטריה ״בן״. רגע, נכון? ״בכל״ זה בי״ת, כ״ף, למ״ד: חמישים ושתיים. כמה זה ״בן״? בי״ת ונו״ן: חמישים ושתיים. יופי. ״ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה״.
מה אתה מחדש לנו, רש״י? מה אתה בא לספר לנו פה? אני צריך לעשות גימטריה כדי להבין — כשהוא מדבר איתי על יצחק, אנחנו יודעים שיש לו יצחק! מה אתה צריך להגיד: וה׳ ברך את אברהם ״בכל״, כלומר בבן, וזה יוצא מגימטריה, ועכשיו שיש לו בן — כאילו את זה לא ידענו — צריך לחתן אותו? מה התחדש פה?
אם לא הייתי מכיר את כל הסיפור, הייתי לומד מפה שהיה לאברהם בן, כי זו גימטריה. אבל למה כל הפלפול הזה? תגיד: וה׳ ברך את אברהם, יש לו בן, יצחק; עכשיו צריך לחתן אותו. איך פתאום עכשיו אתה מגלה לי שיש לו בן? מה, עד עכשיו לא היה לו בן? זו שאלת הכותרת. אנחנו נגיע אליה בסוף, בסדר?
אבל בדרך שאלנו עוד כמה שאלות. שאלנו: ״ויבא אברהם לספד לשרה״. ובואו ניקח עוד שאלה אחת. אחרי שאליעזר הולך ומביא את רבקה, אנחנו מגיעים לפגישה הדרמטית — יש לנו פגישה דרמטית בין יצחק לבין רבקה. ואז רבקה שואלת את העבד: מי האיש ״הלזה״? בואו נראה את זה.
יש עוד משהו בתורה עם ״הלזה״: ״הנה בעל החלמות הלזה בא״, נכון? ״הלזה״. אבל בואו נראה מה היא רואה כאן. ״ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק ותפל מעל הגמל״. קודם כל, ״ותרא את יצחק״ — איך היא יודעת שזה יצחק? שאלה. ״ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו״.
עכשיו שואלים: ממתי? זה לא דומה לה בכלל. מה, את מסתכלת על גברים? עכשיו מביאים אותך כדי להתחתן! איזה רושם את משאירה? את מסתכלת, פותחת עיניים לראות גברים בשדה וזה וזה? אין זו דרכה.
המדרש אומר שהיא ראתה מעין מראה של מלאך. היא ראתה מחזה לא שגרתי: היא ראתה הילה של אור על יצחק. וזה מה שעורר אותה בעצם לשאול את השאלה: מאיפה ההילה הזאת, מאיפה האור הזה שיש על יצחק? מה הסיפור הזה עם האור?
אנחנו נשאל עוד שאלה שכולנו מכירים אותה. כשיצחק מברך את יעקב — אתם מכירים, כולם מכירים את העניין הזה — מה הוא אומר? ״ויגש וישק לו וירח״, והוא אומר: ״ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״ — בגן עדן. איזה ריח הוא הריח? ריח גן עדן.
אבל קודם כל, איך ליעקב יש ריח של גן עדן? הוא לבש את בגדי החמודות של עשו. הבגדים האלה — הז׳קט הזה — היו קודם אצל נמרוד. ונמרוד היה הגיבור, הוא התנהג כמו סופרמן: אתה לא יכול עליי, אתה לא יכול עליי. המדרש אומר שעשו בא ואמר לו: מה, אני לא יכול עליך? בטח, אתה עם החליפה של באטמן, של סופרמן! תוריד אותה ובוא נתמודד. בסדר? איך שהוא הוריד אותה, עשו לקח לו אותה, והרג אותו. יפה מאוד.
ומאיפה לנמרוד יש את הז׳קט הזה? מאדם הראשון. ואדם הראשון הסתובב איתו בגן עדן. אז הריח נדבק בחליפה הזאת, בז׳קט הזה, וככה זה עובר לנמרוד, מנמרוד לעשו, מעשו ליעקב שמתחפש בו, ואז הוא מריח: ״כריח שדה אשר ברכו ה׳״.
מאיפה יצחק יודע את הריח הזה של גן עדן? כנראה שהוא היה שם. בסדר? כנראה שהוא היה שם. כמה זמן הוא היה שם? שלוש שנים. אבל למה דווקא שלוש שנים? זו שאלה יפה. ומה הוא עשה שם? למה הוא הלך לשם? אמרתי לכם שאתם מכירים את הדברים, אבל אנחנו היום לומדים את זה קצת כמשנה סדורה.
אז, חבר׳ה: פרקי דרבי אליעזר, פרק ל״א. רבי יהודה אומר: כיוון שהגיע החרב על צווארו של יצחק, פרחה ויצאה נפשו של יצחק — אמיתי, כי הוא מת באמת. פרחה נשמתו.
וכיוון ששמע את קולו של הקדוש ברוך הוא מבין הכרובים, שאמר לאברהם על ידי המלאך ״אל תשלח ידך אל הנער״, נפשו חזרה לגופו. בסדר? וקם ועמד יצחק על רגליו, וידע יצחק שכך המתים עתידים לחיות. הבין מזה יצחק מה המשמעות של תחיית המתים. פתח ואמר: ״ברוך אתה ה׳ מחיה המתים״.
בסדר? מזה אתם מבינים גם: יש לנו שלוש ברכות ראשונות — נכון? — מגן אברהם, מחיה המתים והאל הקדוש. עכשיו הבנתם מאיפה זה, בתפילת שמונה עשרה: ״ברוך אתה ה׳ מחיה המתים״.
ומי שהולך לבית העלמין, ולא היה שם יותר מחודש, מברך את הברכה הזאת, ״מחיה המתים״, על תחיית המתים. יפה מאוד. אז אתם מבינים עכשיו גם מה זה ״מחיה המתים״.
אז מה עד עכשיו הבנו? שנשמתו של יצחק פרחה, ויצא קול מבין הכרובים, בבית המקדש העליון, ואמר ״אל תשלח ידך אל הנער״; חזרה נשמתו, והוא ירד. אבל זה רק חצי סיפור. עכשיו הסיפור האמיתי.
כשהוא היה שם למעלה — כן, באותו זמן, בזמן הזה, עד שנשמע קול מבין הכרובים שאמר ״אל תשלח ידך אל הנער״ — היה שם מפגש, מפגש מהסוג השלישי כמו שאומרים: יצחק פוגש את נשמת אמו שרה.
כי הרי השטן — עכשיו כל הסיפורים מתחברים לכם — השטן דיווח לה: הנה, הנה, הוא שחט אותו. כשאמר ״שחט אותו״, נשמתו של יצחק פרחה, וגם נשמתה פרחה — באותו זמן.
איך אנחנו מבינים שזה באותו זמן? ״ויהיו חיי שרה״ — מהסמיכות הזאת מבינים שזה מה שגרם למותה. התורה לא אומרת לנו; המדרש אומר לנו את זה. אבל למדרש יש אומץ לקשור את שני הסיפורים ביחד, מאוד פשוט, כי הסיפור נגמר שם: ״וישב אברהם אל נעריו… וישב אברהם בבאר שבע״ — זה הסיפור של התורה — ואז ״ויהיו חיי שרה״. מכאן לומדים שממנו מתה. ואז הם נפגשים.
אחת השאלות שבאמת שואלים: אמרנו ש״וישב אברהם אל נעריו״ — ויצחק, איפה הוא? כולם שואלים: איפה הוא?
התשובה הפשטנית היא שהוא הלך לבאר לחי ראי. נכון? ואיך אני יודע שהוא הלך לבאר לחי ראי? כי כשרבקה רואה את יצחק, איפה היא רואה אותו? היא לא רואה אותו בבאר שבע, אלא בבאר לחי ראי. מה יצחק עושה בבאר לחי ראי? מה אתה עושה שם? הלך יצחק להביא את קטורה — זו הגר — לאביו. כיוון ששרה מתה, הוא דאג לשידוך, לבנות בית לאברהם אבינו. הוא הלך להגר להגיד לה: בואי, אמא שלי מתה, אני לא רוצה להשאיר אותו לבד, בואי תצטרפי אליו.
איך אני יודע את זה? כי בין הסיפור של העקדה לפרשת חיי שרה יש קטע של כמה פסוקים, נכון? שימו לב מה כתוב: ״וישב אברהם בבאר שבע״, ו״ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם הוא״ וכולי וכולי — כל אלה נולדו, ו״את תחש ואת מעכה״ — כל אלה נולדו. זאת אומרת, המשפחה שם מתרחבת. אז מה עם אברהם אבינו? אי אפשר להביא לו את קטורה, את הגר, להביא אותה לאבא שלו?
אבל התשובה, עכשיו הקלאסית, שאנחנו לומדים אותה בשיעור הזה ומחדשים אותה, היא שהוא לא חזר. למה? כי כשהוא פגש אותה — הנשמות נפגשו שם למעלה — הוא רואה את אמא שלו בצער גדול מאוד.
למה את בצער גדול? — אני? כל החיים שלי קיוויתי שיהיה לי ילד. בגיל תשעים נולדת, הגעת לגיל שלושים ושבע, כבר הייתה לי תקווה שהנה ממך יתחיל עם ישראל — ושחטו אותך. הכל נגדי. היה לה צער גדול.
עכשיו יצחק אומר: אני לא אשם. כי לא יצחק, הוא לא זה שהמית אותה, חס וחלילה. אבל הוא מבין שבגללו — נקרא לזה ״בגרמא״ — אמא שלו נפטרה. בסדר?
ואז הוא אומר: אני צריך לתקן את העניין הזה של הפטירה של שרה. ולכן, אחרי שנשמתו חוזרת אליו, הוא קם ועומד על רגליו ואומר ״ברוך אתה ה׳ מחיה המתים״ — והוא מבין שהוא צריך לחזור לגן עדן, ולהיות שם במחיצת אמו, וללמוד שם וכולי וכולי, ולעשות לה נחת רוח: שלוש שנים.
למה שלוש שנים? באותו זמן, באותו רגע ששרה מתה ונשמתה עולה, קורה עוד דבר אחד: רבקה נולדה. כן? הקדוש ברוך הוא מקדים תרופה למכה: עד שלא מתה שרה, כבר נולדה רבקה.
אבל אי אפשר להתחתן עם רבקה בגיל אפס; לפחות בגיל שלוש. אותן שלוש שנים, כן? כשיצחק בן ארבעים, היא בת שלוש שנים. ואז הגיע הזמן שהוא יכול להשתדך אליה, ואז הוא יורד חזרה למטה. לפני כן אין על מה לדבר.
עכשיו תראו כמה זה מתוק. רש״י — כתוב: ״ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו״. שימו לב מה רש״י אומר; תראו איך הכל עמוק ויפה.
מה זה ״וינחם יצחק אחרי אמו״? ״דרך ארץ: כל זמן שאמו של אדם קיימת, כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו״.
כלומר, אתה מתחתן ואמא שלך עדיין חיה — זו סגולה למחלוקות, כן? החמות והכלה. אבל חוץ מזה, למה יש את כל המתח הזה בין החמות לכלה? מה הכלה אומרת? כן, אתה אוהב רק את האוכל של אמא שלך, אתה כל הזמן אצל אמא שלך… כן? אז הוא לא ממש מחובר לאשתו, כי יש לו עדיין רגל אצל אמא שלו. אבל ברגע שהאמא נפטרת, אז זהו, אין לו עכשיו במה להידבק; הוא נאלץ, ברוב טובו, להידבק באשתו סוף סוף. אז זה מה שכתוב כאן: דרך ארץ, כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו.
יוצא שיצחק מתנחם כשאמא שלו מתה. אבל מה — אמא שלו מתה לפני שלוש שנים! הבנתם את הנקודה? אז מה אתה עכשיו אומר לי, ״וינחם יצחק״, כאילו שהיא מתה רק עכשיו? כי כתוב ״וינחם אחרי אמו״ — אז אמא שלו מתה עכשיו? היא מתה לפני שלוש שנים!
אבל לפי ההסבר שאמרנו, יצחק היה כרוך אחרי אמו שלוש שנים בגן עדן; הוא עוד לא נפרד ממנה. עכשיו שרבקה באה — עכשיו כאילו היא מתה, ועכשיו הוא מתנחם אחרי אמו. הבנתם? זה חידוש. אם לא מובן, אני אסביר עוד הפעם. יפה, מובן, ברוך השם.
אז הנה אנחנו רואים את הנקודה. עכשיו אני רוצה להביא לכם מבפנים את מה שאמרתי עכשיו, כן? יש מדרש שנקרא מדרש שכל טוב, והוא אומר ככה: נשמתו של יצחק פרחה בשעת העקדה לגן עדן, וראה שם את נשמת שרה אמו, שמתה כששמעה מהשטן את בשורת העקדה. בסדר?
רבי יודא אומר: כיוון שהגיעה חרב לצווארו, פרחה נשמתו בגן עדן, וראה נשמת שרה אמו שכבר מתה, שהלך סמאל והודיעה ואמר לה: עלובה, בן שניתן לך לעת זקנתך כבר שחטו אביו; וצווחה ויצאה נשמתה. וכיוון שהשמיע הקדוש ברוך הוא קולו מבין הכרובים ואמר ״אל תשלח ידך אל הנער״, חזרה נשמתו לגופו, והתירו אביו, ועמד על רגליו ואמר: ״ברוך אתה ה׳ מחיה המתים״.
אז עכשיו יצחק יורד, והוא חוזר שלוש שנים להיות במחיצת אמו בגן עדן. ואז כל השאלות ששאלנו קודם מתורצות. לכן יצחק לא בא לבכות על שרה ולספוד לה — כי הוא נמצא למעלה. לכן גם הוא מתנחם אחרי אמו רק אחרי שלוש שנים, כן? והוא לא בא עם הנערים חזרה — ״וישב אברהם אל נעריו״, ואיפה יצחק? יצחק בגן עדן. וכל התהליך הזה בעצם לוקח אותנו למעלה.
עכשיו שימו לב מה אנחנו אומרים. ולכן גם אנחנו מבינים שהוא מריח ״ריח בני כריח שדה״ — כי הוא היה בגן עדן. כל השאלות האלה בעצם מתנקזות לאותו מקום.
אתם זוכרים מה הייתה שאלת הכותרת ששאלתי בהתחלה? מה שאלתי? ״ואברהם זקן בא בימים, וה׳ ברך את אברהם בכל״. ״בכל״ — מה אתה מחדש לי, שהיה לו בן?
עכשיו אנחנו מבינים: כי עד אז לא היה לו את הבן. איפה הוא היה? בגן עדן. זאת אומרת, לא סתם התורה מדגישה עכשיו: עכשיו יש לו בן. איך? הוא חזר — זה כאילו תחייה מחודשת. שלוש שנים הוא לא היה איתי; עכשיו שהוא ירד, ה״בכל״ הזה מלמד שיש לו בן. עכשיו שיש לו בן, הגיע הזמן להשיא אותו — אחרי שעברו שלוש שנים. ואז הוא שולח את העבד להביא את רבקה, וכולי וכולי.
עכשיו, מה ההפתעה שהכנתי לכם? האם אברהם אבינו ידע על רבקה? אני אענה לך את זה מהכתוב. אז הנה, בסוף הפרשה הקודמת, מה שהקראתי: ״ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם״. אגב, מי הגיד לו? מי הגיד לו? תשובה אחת: רוח הקודש, כן? שילדה מלכה וכולי וכולי.
בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר ואומר: אילו היה בני שחוט כבר, היה הולך בלא בנים; היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא. בישרו הקדוש ברוך הוא — הוא אומר לו, מגלה לו: הנה נולדה רבקה בת זוגו. באותו יום ששרה מתה — כן, באותו יום — הקדוש ברוך הוא מודיע לו: הנה נולדה רבקה.
ואז הוא אומר: ״הנה ילדה מלכה גם הוא בנים לנחור אחיך״ וכולי, את כל הרשימה — את ידלף ואת בתואל — ״ובתואל ילד את רבקה; שמנה אלה ילדה מלכה לנחור אחי אברהם״. זאת אומרת, כבר יש לנו את הפתרון לבעיה כבר באותו יום שהייתה העקדה. יפה מאוד.
עכשיו, הבאתי לכם מפה — יש ספר שנקרא ספר החזיונות, שכתב אותו רבי חיים ויטל, המהרח״ו, תלמיד האר״י הקדוש. זה ספר שמרכז חזיונות: חלומות שהוא חלם, או שאחרים חלמו, וכולי, והוא העלה את זה על הכתב. הספר נקרא גם ״שבחי מהרח״ו״. אנחנו מדברים על סוף המאה השש עשרה.
אני אביא לכם חזיון אחד מהחזיונות שמסופרים שם. רבי חיים ויטל מספר: בשנה הנזכרת — שנת 1590 — חלתה אשתי חנה חולי גדול, וביום שבת אחד הייתה גוססת בלי שום הרגש. ובליל מוצאי שבת נתקרבו אצלה לראות את יציאת נשמתה. הם היו בטוחים שהיא הולכת למות; כולם התאספו סביבה כדי לראות את יציאת נשמתה.
ופתאום פתחה פיה, ועיניה סגורות, ותברך ברכת עצי בשמים. ואני שאלתי אותה: מה העניין הזה, למה את מברכת עכשיו? ותען בקול נמוך — ככה הוא מתאר את זה: ״כאוב מארץ קולה״, ממש כמו נשימות אחרונות — ותאמר: דעו כי עתה הוליכו נפשי לגיהנום, וראיתי שהיו מבערים את האש שנכבתה בשבת, והרחתי ריח אש וגפרית הרבה.
ואחר כך הוליכו נפשי ונפשות אחרות לשדה אחד שלפני פתח גן העדן, ובו אילני הדס, כדי שנריח ריח טוב — להעביר ריח הגפרית של גיהנום. ואז בירכתי ״בורא עצי בשמים״.
אחר כך — היא ממשיכה לספר; היא מדברת עכשיו, כן, במצב הזה של שבת, לפני הפטירה שלה: חיליתי פניהם — ביקשתי מהסדרנים שם, בגן העדן — שיוליכו אותי גם לגן העדן לראות מקום בעלי, הרב חיים. רציתי לראות איפה בעלי עוד יחיה כשהוא ימות: איזה מקום, איזו שורה, איזה כיסא יש לו שם. אני קורא לכם.
והוליכו אותי לגן עדן, והכניסו אותי בתוך חצר גדולה. יש לכם פה תיאור של גן עדן אותנטי, אוקיי? לא מהמדמיינים. אין לה סיבה להמציא. הספר נקרא ספר החזיונות, ובו כלולים כל מיני דברים לא שגרתיים; זה החזיון שהיא רואה, אבל היא מספרת אותו בלייב, כן?
והכניסו אותי בתוך חצר גדולה, וכולה נטועה אילני בשמים ופירות טובים. ובאמצע החצר בריכת מים גדולה — תדמיינו — נובעת מים חיים. ובאמצע סילון גבוה, שדרכו עולים המים הנובעים מלמטה למעלה עד האוויר בחוזק — כן, סילון מתוך מזרקה באמצע גן העדן — וחוזרים ויורדים ונופלים וממלאים את הבריכה. זה החזיון.
ובתוך הסילון הזה ״שישיות״ — כמו תפוחים, כמו פירות טובים — כמו כלי זכוכית של זהב וכסף, עולות ויורדות במים ההם. ״תפוחי זהב במשכיות כסף״ — גם זה ביטוי. והיא שואלת אותם: מה אלה? מה הם הפירות האלה שעולים ויורדים?
ואמרו לה: אלה השישיות הן נפשות בנייך שמתו בקטנותם. ידוע שהמהרח״ו איבד כמה ילדים שמתו בקטנותם. הפירות האלה הם הנשמות של אותם ילדים קטנים שלך, שעולים ויורדים בסילון הזה, ועומדים תמיד במי בריכת אביהם בגן עדן. כלומר, הבריכה היא למעשה של בעלך, כי כל החצר הגדולה הזאת וכל מה שבתוכה היא חלק אביהם בגן עדן. היא רצתה לראות איפה המקום שלו בגן עדן: אז הבריכה הזאת, עם הסילון והנשמות שלהם — זה זה.
אחר כך ראיתי בצד אחד של החצר סולם גבוה מאוד, שבו עולים לעלייה אחת למעלה, באותו הצד. זאת אומרת, אפשר לטפס עליו ולהגיע למקום שאפשר להשקיף ממנו לראות רחוק. והיא אכסדרה מקורה בגג, בשלושה כתלים, והכותל הרביעי, לצד החצר, פנוי, בלי כותל — כדי לראות משם בתענוגי אילני החצר.
והרבה תלמידי חכמים יושבים בעלייה הנזכרת ולומדים עם בעלי. וראיתי תלמיד חכם אחד מעוטף בטלית יושב שם, ושאלתי עליו, ואמרו לי: זהו מורנו הרב יצחק אשכנזי, רבו של בעלך, האר״י הקדוש.
ואמרתי להם: ואיך אינו בישיבה שלו בפני עצמה? מה הוא עושה שם? הוא צריך להיות במקום אחר, בישיבה משלו. ואמרו לי: כי שם, בגן עדן, תמיד הוא קובע ישיבתו עם בעלך — כמו שהוא למד איתו כאן, גם שם הוא לומד איתו.
ורציתי לעלות בסולם לראות את מקום בעלי, אשר הוא יושב — אם הוא לומד עם בעלי, אני רוצה לראות את זה עכשיו, בלייב — ולא הניחו לי. למה? כי עוד לא נפטר. ואמרו לי: אין לך רשות להיכנס אפילו בשום בית מכל הבתים שבחצר, ולא בעלייה זו, כי כולם הם חלקו כאן בגן עדן. ולולא שזכית להיות אשתו, לא היו מניחים אותך להיכנס אפילו בחצר לבדה; ודי לך בזה. זהו.
והנה הרב גדליה הלוי בא, רצה לעלות בסולם, וקצף עליו בעלי וגער בו, והיה אומר לו: לך, רד מהר מזה, כי אין לך רשות לעלות פה. וירד והלך לו.
וכשכילתה לדבר — אני כבר מסיים — נאלמה כבראשונה עד הבוקר. גמרה לדבר את כל הדיבורים האלה והשתתקה. איפה אנחנו? מוצאי שבת. טוב. ואז פקחה עיניה וחזרה לדעתה. ושאלנו אותה אם הייתה זוכרת את הדברים שאמרה במוצאי שבת, ותאמר כי אינה זוכרת כלל. שום דבר.
ורבי חיים ויטל כותב: ונראה לעניות דעתי כי זה היה לרב גדליה, לפי שאותם הימים הייתי בכעס עמו, וכולי וכולי.
אז הנה, אתם רואים: יש פה עדות מקורית ממפגש בגן עדן. ולמה הבאתי את כל הדבר הזה? קודם כול, שיהיה לנו מצב רוח טוב: יש חיים אחרי החיים. לא לחשוב שזה נגמר פה.
הדבר השני, בהקשר של יצחק ושרה: יש מציאות כזאת. אנחנו מכירים את המציאות הזאת; היא מופיעה הרבה פעמים בגמרא. יש רבי יהושע בן לוי, שהיה לו שם דין ודברים עם מלאך המוות, וגנב לו את החרב — מכירים את הסיפורים האלה. היונה שהביאה עלה זית: מאיפה היא הביאה את עלה הזית? מגן עדן. ממשיות מגן עדן.
זאת אומרת, יש מציאות של גן עדן העליון; יש ממשק, יש ממשק בין העולמות. זה שאנחנו לא ממש זוכים לחוות את זה, או ממש לקבל את המפגשים האלה — כי אנחנו קטנים, כי אנחנו קטנים. אבל הדברים האלה קיימים, חיים וקיימים. וזה מה שאנחנו רואים כאן. יפה.
אז זו הנקודה שרציתי לקחת. עוד שתי נקודות שאנחנו מכירים אותן, ואני רוצה שנתחזק בהן, בסדר? נסיים שני רעיונות, ובזה נשחרר אתכם. אף על פי שאני אומר שהדברים מוכרים, אני רוצה ככה שנתחזק בהם.
על אחד נאמר שאמר הרבה ועשה מעט. ויש אחד שאמר מעט ועשה הרבה. מי שנאמר עליו שאמר מעט ועשה הרבה — אברהם אבינו. איפה אנחנו רואים את זה, אתם זוכרים? כשבאו המלאכים, אמר: ״יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ״. כלומר, אני לא הולך לעכב אתכם יותר מדי; רק תשתו כוס מים, אני לא משתגע, ולא הולכים להשתגע; תשבו תחת העץ, תנוחו ותלכו. איך שהם ישבו — פתח להם שולחן: שלוש לשונות בחרדל — כן, לשונות בחרדל דיז׳ון. כנראה היו שם גם צלפים, ואולי פטריות, משהו. ״מעט מים״ — ופתח להם שולחן.
אגב, למה הוא הציע להם מעט מים? לך תבין — למה אתה כזה קמצן? יש לכם רעיון? למה הוא הציע להם מעט מים?
אנחנו יודעים מהפרשה שלנו: מאיפה הולכים להביא מים? מהבאר. וזו טרחה גדולה, נכון? איך אנחנו יודעים שזו טרחה גדולה? זה היה המבחן של רבקה: לראות אם היא תשאב גם לגמלים. מזה אנחנו יודעים שלהביא מים זה לא לפתוח את הברז, זה לא תמי 4. זה ללכת לבאר, לשאוב מים ולהביא, כן? זה לא סתם ככה, נכון?
ומי זה שהלך בעצם להביא את המים? ישמעאל. וכיוון שאברהם יודע שהוא צריך בעצם להעביד מישהו כדי להביא את המים האלה, הוא שלח אותו להביא ״מעט מים״. כתוב: הנער. זאת אומרת, הנער, האסיסטנט שלו, צריך לטרוח עכשיו. אז אם זה לטרוח — לך תביא עכשיו שלושה דליים כדי לשטוף להם את הרגליים ולהשקות אותם — אתה יכול להיות נדיב על חשבונך, לא על חשבון מישהו אחר. ולכן הוא אומר: ״יקח נא מעט מים״.
אתה יכול להיות גיבור גדול ולהגיד: אני מזמין עשרה חברים הביתה, עושה הפתעה לאשתי אחרי התפילה, לעשות אפריטיף. כל הכבוד, יצאת גבר! שאלת אותה אם היא מוכנה לזה, אם זה לא מטריח אותה? מראש היא יודעת את זה, מראש היא יודעת את זה — אבל אתה לא יכול להיות נדיב על חשבון מישהו אחר. אז לכן: ״יקח נא מעט מים״.
אבל מזה אנחנו לומדים שאברהם אבינו, מה שלא יהיה, אמר מעט ועשה הרבה.
עפרון החתי אמר הרבה ועשה מעט. איך אנחנו רואים? בהתחלת הדיון, מה הוא אומר? חינם! מה שאתה רוצה — את השדה, את המערה — חינם, כבר נתתי. אברהם מתעקש; אברהם רוצה לשלם. ואז, כשאברהם אבינו מתעקש איתו, בסוף הוא אומר: אתה יודע מה? ״ארץ ארבע מאת שקל כסף ביני ובינך מה היא״. יפה מאוד.
זאת אומרת, אמר בהתחלה ״חינם״, ובסוף ביקש ממנו את הצ׳ק, האיש הזה. לא, בסדר, אני מתעקש לשלם — טוב, אז תן לי חמישה שקלים, תן לי עשרה שקלים, תן לי מאה — ארבע מאות!
והמושג ארבע מאות, דרך אגב — למה דווקא ארבע מאות? ארבע מאות זה מושג שמראה על הרבה. איפה אנחנו רואים את זה? כשבא עשו לקראת יעקב: ארבע מאות איש עמו. תמיד שומעים: ארבע מאות זה הרבה. אתם גם שומעים את המילה: הרבה, הרבה.
אני רק רוצה לסגור את הנקודה הזאת. אז מה התורה עשתה? קנסה אותו. אתה, עפרון, התרברבת, כן, ובסופו של דבר עשית מעט — אז אני אמעיט משמך. התורה המעיטה משמו: כמו שאתה אמרת הרבה ועשית מעט, מידה כנגד מידה, אני ממעיט את שמך.
איפה רואים את זה? אם אתם תעקבו בפרשה, בכל מקום שכתוב עפרון, כתוב עם וי״ו — ״וידבר אל עפרון באזני עם הארץ״, עדיין עם וי״ו, הכל עם וי״ו; ״וישמע אברהם אל עפרון״, עם וי״ו — ורק בפעם האחרונה, שנזכרים ארבע מאות שקל כסף: ״וישקל אברהם לעפרן״, בלי וי״ו.
ולמה דווקא הורידו לו את הוי״ו? כי אם אני לוקח את המילה עפרן בלי וי״ו, זה גימטריה ארבע מאות. עי״ן זה שבעים, ופ״א זה שמונים — כמה ביחד? מאה וחמישים. רי״ש זה מאתיים — יחד שלוש מאות וחמישים. ונו״ן, חמישים: ארבע מאות. רצית ארבע מאות? גימטריה ארבע מאות, בלי וי״ו.
ולכן המילה כאן, ״לעפרן״, בלי וי״ו — כדי לקנוס אותו. למה? אמר הרבה ועשה מעט — מיעטו את שמו. ודווקא כאן, במקום שנשקלים לו ארבע מאות השקלים, הוא כתוב בלי וי״ו. יפה.
עכשיו יש לנו עוד רעיון אחד שהייתי רוצה ככה להרחיב עליו — בקצרה, אבל בקצרה. למה בעצם אברהם לא משדך את יצחק לבת של אליעזר? לאליעזר הייתה בת.
״דמשק אליעזר״ — למה הוא נקרא דמשק? ״דולה ומשקה מתורת רבו״. ואליעזר ציפה בעצם שהבת שלו תתחתן עם יצחק. איך רואים את הרמז הזה? בפעם הראשונה, כשמסופר הסיפור, כתוב ״אולי לא תאבה האשה״; וכשהוא מגיע ללבן ומספר, ״אלי״ כתוב בלי וי״ו, שאפשר לקרוא את זה ״אֵלַי״: אלי תבוא האשה. כן? יפה.
אבל למה בעצם הוא לא מוכן לשדך לו? אומר לו אברהם אבינו: ״אין ארור מתדבק בברוך״. אתה ארור. למה אתה ארור?
כי מי היה בעצם אליעזר? אליעזר היה הבן של נמרוד. נמרוד הוא צאצא של כנען, שעליו נח אמר — הוא קילל את חם — ״ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו״.
זאת אומרת, כשנח מקלל את חם, הוא מקלל אותו בכך שהבן הרביעי שלו יהיה ארור. ארור — כמו שאתה לא רצית שיהיה לי בן רביעי. כי חם סירס את נח, כדי שלא יהיה לו בן רביעי. נח, כשהוא מתעורר מיינו, מקלל את הבן הרביעי של חם, שהיה כנען. מכנען יצא נמרוד. ונמרוד, כשהוא רצה להרוג את אברהם, זרק אותו לכבשן האש, וראה שבעצם הוא לא מצליח, כי ירד המלאך גבריאל לצננו. אז הוא נתן לו במתנה את אליעזר. יפה.
על כן אתה ארור, וארור לא יכול להתחתן עם הבן שלי, שהוא ברוך. כי הרי הוא קילל את כנען — כל הכנעני מקוללים. ולכן ״לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו״: אתה לא יכול להביא אשה מבנות הכנעני, כי הם מקוללים — וגם אתה מקולל. ואם אתה לא יכול להשיא לבני מבנות הכנעני, גם לא מהבת שלך. וגם יצחק שולח את יעקב: לאן הוא הולך? לחרן, כדי להביא משם מבנות לבן — את רחל ולאה — ובלבד שלא ייקח מהכנענים, מבנות הארץ שאני יושב בקרבה.
אז נשאלת השאלה: אם אליעזר כל כך לא ראוי להשיא את הבת שלו ליצחק, כי הוא מקולל — איך הוא נמנה עם אלה שנכנסו לגן עדן בגוף ונשמה, בחייהם? רק צדיקים, רק צדיקים גדולים יכולים להיות כך. איך מקולל מגיע לגן העדן?
אז שימו לב מה התשובה. התשובה היא שכשבא אליעזר ואמר לאברהם: אני רוצה שיצחק יתחתן עם הבת שלי, אמר לו אברהם: אתה ארור, ואין ארור מתדבק בברוך. אין לך פגיעה יותר גדולה מזאת. אין לך פגיעה יותר גדולה מזאת. אברהם! ככה אתה אומר לי, אחרי כל השנים שאני משרת אותך, והתורה מעידה עליי שאני ״דולה ומשקה מתורת רבו״ — אני, דמשק אליעזר, העבד הנאמן בכל ביתו, כן? העבד הנאמן — כמו משה רבנו לקדוש ברוך הוא, אליעזר העבד הנאמן של אברהם אבינו — ואתה אומר לי שאני ארור בכל זאת?
הוא שתק. הוא שתק. התגובה של אליעזר הייתה צריכה להיות: נפגעתי, אני הולך, זורק הכל. אחרי הדברים האלה שאברהם אומר לו — מגנה אותו, אתה ארור, ומוציא אותו לשליחות — הוא יוצא לשליחות בלב נקי, כאילו לא אמר לו כלום. אז הוא גם מוחל על כבודו, שכביכול אברהם פגע בו, וגם עושה את השליחות נאמנה. הולך ואומר: אני לא מדבר, אני לא מוכן לאכול ולשתות עד שאני אגיד מה שיש לי להגיד. למה? אני צריך למלא את השליחות שלי. הוא לא נפגע; והוא נשבע לו.
והוא לא פגם בשליחות שלו. על זה, על זה שהוא גילה מידה של ענווה — הוא היה מוכן לספוג את הביקורת הזאת, ולא שינה כלום מהשליחות שלו — זכה, אפילו שהוא כנעני, אפילו שהוא ארור, להיכנס לגן עדן בגוף ונשמה.
אז תראו מה המעלה של מי שמוחל על כבודו: הוא שותק, ולא נעלם, בולם פיו. ולא רק זה: השליחות שלו לא נפגמה. הוא הולך בלב שלם, בלי שום נגיעות — למרות שהוא נגוע.
הוא יכול היה להגיד — הרי מה אומר לו אברהם אבינו? ״ואם לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת״. מספיק שהוא זורק איזו מילה. אומר: תקשיבי, יצחק, כן, אבל הוא קצת… תראי, הוא מבוגר, הוא בגיל ארבעים, קחי את זה בחשבון; והוא גם מאוד מאוד רוחני, הוא היה בגן עדן וזה וזה. מספיק שהוא זורק איזו מילה שיכולה לפגום בשליחות, והיא אומרת: אני לא רוצה לבוא איתו! מה פתאום? מה אני, השתגעתי, ללכת להתחתן עם מישהו בגיל ארבעים שהיה בגן עדן — בטח איזה טייס חלל! מה אני צריכה את זה?
לא. הוא לא פוגם בשליחות שלו, והולך עד הסוף. ובזה הוא זוכה להיות בגן עדן בגוף ונשמה. מזה רק נשאר לנו לעשות קל וחומר בעצמנו, כן?
אז תשאל על אברהם אבינו: איך אתה פוגע בבן אדם הזה? בעצם, בזה שאברהם אמר לו את זה, הוא עשה לו חסד גדול. אין לי דרך לתקן אותך, כי אתה מקולל על ידי נח. הדרך היחידה שלי לתקן אותך היא לרדת עליך, לגנות אותך; ואם עמדת בניסיון — יצאת מכלל קללה ונכנסת לכלל ברכה. לא בעולם הזה, בעולם הבא.
יוצא שגם אברהם אבינו עושה את זה לא, חס וחלילה, כדי לגנות אותו, אלא הוא אומר: מגיע לך שיתקנו אותך. איך אני אתקן אותך? אני אגיד שאתה ארור. אמרתי ״ארור״ — מיד נעשה ברוך; לא פה, בעולם הבא כבר. והוא נכנס, זוכה להיכנס בגוף ונשמה.
אז יש פה ״ווין־ווין״, מכל הכיוונים. גם מהכיוון של אברהם אבינו, שלא נחשוד בו שהוא גינה אותו, אלא שהוא תיקן אותו; וגם מהצד של אליעזר, שאומר: תודה רבה, זכיתי במה שיותר גבוה — ובזה נעשה בעצם ברוך בעולם הבא. ברוך ה׳ לעולם, אמן ואמן.
Genèse / Genesis / בראשית 22,1–3
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 22,3
Genèse / Genesis / בראשית 21,8–21
Genèse / Genesis / בראשית 15,15
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 15,15
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 25,9
Genèse / Genesis / בראשית 23,1–2
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 23,2
Genèse / Genesis / בראשית 47,28
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 41,43
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 24,1
Genèse / Genesis / בראשית 24,62–67
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 27,27
Pirké de-Rabbi Eliézer / Pirkei DeRabbi Eliezer / פרקי דרבי אליעזר 31
Midrach Sekhel Tov / Midrash Sekhel Tov / מדרש שכל טוב, בראשית 22,18
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 24,62
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 24,67
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 22,20
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 25,20
Genèse / Genesis / בראשית 18,1–8
Genèse / Genesis / בראשית 23,10–16
Rachi sur Genèse / Rashi on Genesis / רש״י על בראשית 23,16
דבר תורה עושה טוב כשמשתפים אותו. שלחו את השיעור למשפחה ולחברים בוואטסאפ.
📲 שליחה בוואטסאפ👥 הצטרפות לקבוצת גאולהבדקו את עצמכם
חמש שאלות על השיעור. בחרו תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90