„בְּתוֹךְ הַתֵּבָה, תַּחַת הַסְּכָךְ”

בעזרת השם, היום י״ב בתשרי. אנחנו לקראת שבת וחג הסוכות, הבא לקראתנו לטובה. אתמול נגענו קצת בענייני הסוכה, ונמשיך היום עוד כמה פרפראות ורמזים יפים שאי אפשר לדלג עליהם כשמגיעים לחג הסוכות.

אבל לפני כן, כמו שדיברנו: ארבעת הימים האלה שבין יום הכיפורים לחג הסוכות הם ימים מאוד מאוד גבוהים. ואחד הטעמים שהם כל כך גבוהים — שבתקופה הזאת הייתה חנוכת בית המקדש הראשון.

שלמה המלך, כשבנה את בית המקדש הראשון והשלים את בנייתו, התחילו החגיגות. חנוכת בית המקדש התחילה בח׳ בתשרי, והתנ״ך מספר לנו ששלמה המלך חגג את החגיגה הזאת שבעה ימים ועוד שבעה ימים — סך הכול ארבעה עשר יום של חנוכת הבית.

שימו לב מה זה אומר: שבעה ימים של חנוכת המזבח, מח׳ עד י״ד בתשרי, ואחר כך שבעת ימי החג עד כ״ב; ובכ״ג בתשרי הוא שילח את העם לבתיהם. המקור מופיע גם בספר מלכים (מלכים א׳ ח, סה-סו), ובדברי הימים יש כבר תאריכים מדויקים יותר.

ובגמרא מסופר שאחר כך נכנסו לפחד: איך יכול להיות — ביטלנו יום מן התורה!

מן השמים הסכימו למה שהחליט שלמה המלך. אם שלמה המלך החליט ששמחת בית המקדש — השכינה שירדה בבית המקדש — היא במעלה כל כך גבוהה שהיא גוברת אפילו על יום הכיפורים, הרי שהשמחה הייתה ממש כתחליף ליום הכיפורים.

אז אנחנו יודעים שמעלת הימים האלה גבוהה מאוד, וכמובן גם מעלת חג הסוכות, כמו שדיברנו אתמול.

יש לנו את הפיוט „סוכה ולולב”, שכולם נוהגים לשיר בחג הסוכות. כל המזמור הזה כתוב כמו כתב חידה, ויש בו סודות גבוהים מאוד. נלמד רק בית אחד, ונפצח אותו בהתאם לקבלה. כתוב שם:

זה נשמע כמו כתב חידה. אז בואו נפצח את החידה.

מה זה „השם”? שם השם. „ככתבו” — איך אנחנו כותבים את שם השם? יו״ד, ה״א, וי״ו, ה״א. אבל איך אנחנו מבטאים אותו? אנחנו אומרים שם אדנות: אל״ף, דל״ת, נו״ן, יו״ד. אז „ככתבו” — י־ה־ו־ה, „וכקריאתו” — א־ד־נ־י.

אם אחבר את השם כמו שאומרים אותו וכמו שכותבים אותו — כמה אקבל?

תשעים ואחד — גימטריה של „אמן”, וגם גימטריה של „סוכה”, כמו שלמדנו אתמול. הנה מוצפן לנו העניין: „השם ככתבו וכקריאתו, כמניין סוכה מספרו עלה”.

אבל זה לא סתם משחק. אמרנו אתמול, בשיעור הראשון על סוכות, שכשאנחנו יושבים בצל הסוכה אנחנו יושבים ב„צילא דמהימנותא”, בצל האמונה. ובמילה „אמונה” אנחנו שומעים את המילה „אמן” — שגם היא בגימטריה 91: הוי״ה ואדנות ביחד.

אבל זה לא נגמר בזה. אנחנו אומרים שבעצם, כשעם ישראל נכנס לסוכה, זה כמו שנח נכנס לתיבה מפני המבול.

הרי המקטרגים לא נחה דעתם מזה שהקדוש ברוך הוא סלח לעם ישראל ביום הכיפורים. מה זאת אומרת, הוא סלח להם? והם מחכים איך לקטרג על עם ישראל. מה אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל? תיכנסו מהר לסוכה, והכול יהיה בסדר.

אבל אם יש ממש ברעיון הזה — צריך להוכיח אותו, לא אומרים סתם דברים. מה הקשר בין סוכה לתיבת נח?

בואו נראה סוד יפה שהאר״י ז״ל מגלה לנו. מה היו מידות התיבה?

יש מושג בזוהר שנקרא „הכאה” — כשמכים שם בשם; בשפה של היום היינו אומרים: מכפילים. בואו נכה את שם הוי״ה בשם אדנות. תדמיינו שבצד אחד כתוב יו״ד ה״א וי״ו ה״א, ובצד השני אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד, אות מול אות:

יש לי 10, 20, 300 ו־50. עשר ועוד עשרים — שלושים: זה הגובה של התיבה. שלוש מאות — נו״ן כפול וי״ו — זה האורך. וחמישים — יו״ד כפול ה״א — זה הרוחב.

ומה אמרנו? הסוכה היא הוי״ה ואדנות ביחד, כמו שלמדנו עכשיו: השם כקריאתו וככתבו עולה כמניין סוכה. החיבור של שני השמות הוא הסוכה; המכפלה שלהם — מידות תיבת נח.

יש עניין דווקא שיהיה לסוכה סכך. כל מהות הסוכה נקראת על שם הסכך שלה. ולכן כתוב בגמרא במסכת סוכה:

למה פסולה? מה הבעיה? היא דווקא מפוארת, גדולה, מכובדת. הבעיה היא שאם היא גבוהה מעל עשרים אמה, אז השמש, כשהיא מסתובבת בשמים, בנקודה מסוימת — הצל שיהיה בתוך הסוכה יהיה הצל של הדפנות. בגלל שהדפנות גבוהות מאוד, הצל בא לא מן הסכך אלא מן הדפנות.

שימו לב: העניין הזה של החיבור בין ראש השנה, כיפור וסוכות לא נגמר. הכול יחידה אחת, חטיבה אחת.

כמה תקיעות אנחנו תוקעים בראש השנה? מאה ואחת. למה דווקא מאה ואחת? אומרים: זכר ליבבות של אם סיסרא — „בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא” (שופטים ה, כח). המדרש אומר שהיא בכתה מאה יבבות. ובגלל הספק — מה זה יבבה, מה זה יללה — מגיעים לכל הצירופים, ומגיעים למאה.

ויש גם מדרש שאומר שזה לא זכר ליבבות של אם סיסרא, אלא לבכי שבכתה שרה כששמעה שיצחק הולך לעקדה. זה נשמע יותר טוב — שהזכר יהיה ליהודייה ולא לגויה: מאה יבבות שבכתה שרה.

אנחנו עושים כל מיני פעולות בראש השנה כדי להכניע את השטן. תוקעים מעומד ומיושב, כדי לבלבל אותו, לערבב אותו — כל מיני תרגילים שאנחנו עושים לו.

מי זה בעצם השטן? יש לו שם מקוצר. את השם המלא שלו לא אומרים; קוראים לו בשתי אותיות: סמ״ך מ״ם — ס״ם. ס״ם — זו הסטרא אחרא, זה השטן. כמה גימטריה ס״ם?

איפה עושים את העבודה הזאת בסוכות? כששמים סכך. כמה גימטריה „סכך”?

הכול מתחבר ביחד. אנחנו לא מפרידים את העניינים: הכול עבודה אחת, שנועדה לשמור את עם ישראל מפני המסטינים והמקטרגים. ולכן יש עניין לשבת בסוכה כמה שיותר, וליהנות מהשכינה שקלועה בתוכה.

ולא הכנענו אותו כבר בתקיעה? כן — כבר הכנענו אותו בתרועה הגדולה, שם בראש השנה. עכשיו אנחנו כבר יושבים בצל, בפנים. אין לו איך להתקרב, אין לו איך להגיע. כך העניין הזה מתכתב עם העבודה של ראש השנה — ולכן הצל צריך לבוא מן הסכך עצמו.

בואו נדבר עכשיו קצת על ארבעת המינים; בהם גם נסיים.

בעצם, אין ארבעה מינים בסוכות — יש שבעה. איך? יש לנו שלושה הדסים ועוד שתי ערבות — זה חמש; ועוד אתרוג ולולב — שבעה. והשבעה האלה הם כנגד שבעת האושפיזין. וחכמים עושים את ההקבלה כך:

ועושים הקבלה גם לאיברי גופו של האדם.

שלושה הדסים — כנגד העיניים: יש להם צורה של עין. וכתוב „אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה” — עיני העדה הם זקני העדה, החכמים שבעדה. מי הם הזקנים של עם ישראל? אברהם, יצחק ויעקב.

שני בדי הערבה — כנגד שתי השפתיים, וזה מתאים למשה ואהרן. למה? מה יש בשפתיים? לומדים בהן תורה. ומי נתן לנו את התורה? משה ואהרן. התורה אומרת פעם „משה ואהרן” ופעם „אהרן ומשה” — ורש״י מפרש שזה ללמד ששקולים הם כאחד (רש״י שמות ו, כו). אם אני מדבר על משה, אני מדבר על אהרן; מדבר על אהרן — מדבר על משה.

הלולב — כנגד יוסף: הלולב מגיע מן הראש עד היסוד, שזו הברית — יוסף הצדיק ששמר על הברית. זה היסוד של הכול.

והאתרוג — הלב: דוד המלך. המלך הוא הלב של כל עם ישראל.

ויש עוד הקבלה: ארבעת המינים הם גם החיבור של כלל ישראל.

יש בעם ישראל צדיקים גדולים שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים. יש יהודים שיש להם מעשים טובים — „אני יהודי בלב” — אבל אין להם תורה. יש כאלה שיש להם תורה. ויש, חס וחלילה, כאלה שאין בהם לא טעם ולא ריח — זו הערבה. ובכל זאת, גם הם:

קשה מאוד להגיד את זה. מאוד מחמיא — האתרוג לדוד; מאוד מחמיא — התמר; מאוד מחמיאים — ההדסים. אבל איך אפשר להגיד על משה ואהרן שהם כנגד בדי ערבה, שאין בהם לא טעם ולא ריח?

אבל בואו נרגיע: משה ואהרן לא נכנסים ללחץ מהדבר הזה. למה?

בואו נשים לב מה הסימן של הערבה כדי לדעת אם היא כשרה: היא צריכה להיות „ערבי נחל”. אם זו צפצפה שגדלה בחורש הטבעי — היא פסולה; ערבי הנחל צריכים לגדול ליד הנחל.

מה מיוחד בערבה שגדלה ליד הנחל? שהיא יונקת את המים מתוך הנחל, ובזה היא צומחת. ואין מים אלא תורה. ולמה התורה נמשלה למים?

וצריך לומר עוד טעם. אם היינו עושים עכשיו אודישן ושואלים את משה ואהרן: תגידו, אנחנו נותנים לכם לבחור איזה מין שאתם רוצים — מה הייתם בוחרים? מה נראה לכם שמשה ואהרן היו בוחרים? הם היו בוחרים את הערבה. „וְנַחְנוּ מָה”.

מכוח הענווה שלהם, לא אכפת להם שיעמוד פה עכשיו יהודי ויגיד שהערבות הן כנגד אלה בעם ישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח. משה ואהרן לא נפגעים מזה. למה? הם מבטלים את עצמם. מי אני שאגיד שאני יותר טוב?

ואיפה אנחנו רואים את זה — ובזה אני מסיים? איפה אנחנו רואים מי מרים את הראש בסופו של דבר, מי מנצח בחג הסוכות? הערבות.

בסוף החג, בהושענא רבה, מי הכוכב שחותם את החג? חמשת בדי הערבה, שאיתם עושים חביטה על הקרקע. ומה אנחנו אומרים? „מנהג נביאים”, כמו שקוראים לזה חז״ל במסכת סוכה.

למה? כי „ערבה” בגימטריה:

ערבה בגימטריה זרע. וזו הסיבה שאנחנו חובטים אותה בקרקע: כביכול אנחנו חובטים בקרקע ומזריעים את האדמה, כדי שכשיירד גשם — כל האדמה תצמח מחדש. זה הסוד של הערבה בהושענא רבה; יהיה לנו זמן בחול המועד לדבר על זה עוד.

אנחנו חובטים — כביכול מזריעים את הקרקע — חמש פעמים ולא יותר, כנגד האותיות מנצפ״ך, שהן אותיות של דין. ואנחנו ממתיקים את הדין וגורמים לכך שכשיירד הגשם שנזכיר בשמחת תורה, האדמה תצמיח, והכול יפרח ויעלה.

וכל זה בזכות אותם בדי ערבה, שבתחילת החג חשבנו שאין בהם טעם ואין בהם ריח. בסופו של דבר מתברר שעליהם כל העולם מתקיים. התורה מתקיימת, והעולם מתקיים אך ורק בהבל התורה: