„וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת”

בעזרת השם אנחנו לקראת שבת וחג הסוכות, שחלים השנה ביחד. נלמד מענייני שלום, ונלמד מענייני חג הסוכות. אנחנו בעיצומם של ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לחג הסוכות. ארבעת הימים האלה אינם סתם ימים, והדיון במהותם מתחיל מפסוק שצריך להבין אותו:

מה זאת אומרת „ביום הראשון”? הרי אנחנו יודעים שחג הסוכות הוא בט״ו בתשרי. היה צריך להיות כתוב: „בחמשה עשר לחודש השביעי עשו סוכות, קחו ארבעה מינים”. כך התורה עושה בפסח: לא כתוב „ביום הראשון”, אלא „בחמשה עשר יום לחודש הראשון”, שהוא חודש ניסן.

מכאן למדו חז״ל: „ביום הראשון” — ראשון לחשבון עוונות. מה זאת אומרת?

הקב״ה אומר לעם ישראל: גמרנו יום כיפור. כדי להגיע לחג הסוכות צריך להתכונן. ומה מתכוננים? עסוקים במצוות: לבנות סוכה, סכך, דפנות; לחפש את ארבעת המינים — אתרוג, לולב, קשור, לא קשור —; בישולים, לארח. כל מה שעם ישראל ברובו עושה בארבעת הימים האלה הוא הכנה לקראת חג הסוכות.

אבל הרעיון היותר עמוק הוא שרואים בארבעת הימים האלה ימים של מעבר: הורדת הקדושה מיום הכיפורים אל תוך הסוכה, אל חג הסוכות.

ארבעת הימים האלה הם כנגד שם הוי״ה, יו״ד ק״י וא״ו ק״י. היו״ד כנגד החכמה בספירות; הה״א הראשונה — בינה; הוא״ו — שש קצוות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד; והה״א האחרונה של השם היא מלכות: זה היום האחרון מארבעת הימים.

יש גם טעם היסטורי: מה היה בימים האלה? לא פחות ולא יותר — חנוכת בית המקדש הראשון. כששלמה המלך גמר אחרי שבע שנים לבנות את בית המקדש, ואחרי שלוש עשרה שנים נוספות לבנות את ביתו, הוא קבע את חנוכת בית המקדש בח׳ בתשרי.

כמה ימים נמשכה החגיגה? ארבעה עשר יום. ובתוכם יש גם את יום הכיפורים. המקור לדבר בספר מלכים, וביתר פירוט בספר דברי הימים:

„ביום השמיני” — לא שמיני עצרת שאנחנו מכירים היום, אלא היום השמיני אחרי שבעת הימים הראשונים. שבעה ימי חנוכת המזבח, ושבעה ימי חג הסוכות: ארבעה עשר יום בסך הכול. ובכ״ג בתשרי — אחרי שמיני עצרת שלנו היום — שילח את העם „שמחים וטובי לב על הטובה אשר עשה ה׳ לדוד ולשלמה ולישראל עמו”. כלומר מח׳ בתשרי, כולל יום הכיפורים, כולל ארבעת הימים שאנחנו מדברים עליהם וכולל חג הסוכות: ארבעה עשר יום של חנוכת בית המקדש.

ובשנה הזאת, כמו שאמרנו, לא צמו ביום הכיפורים. עם ישראל היה בפסטיבל גדול של חנוכת המקדש, על כל מה שנובע מזה.

ומובא שעם ישראל נכנס לפחד וחשש גדול: איך נעבור את זה בשלום? הרי מי שלא צם ביום הכיפורים חייב כרת. אז מה — כל עם ישראל יהיה חייב כרת?

את הסוגיה הזאת, עם מקורה בגמרא, ראינו בהשיעור השני על סוכות.

מכאן אני רוצה להיכנס לבניית הסוכה. למה אנחנו בונים סוכה? מובא במסכת סוכה, דף י״א עמוד ב׳:

ובספרא מובאת אותה מחלוקת בשמות הפוכים:

יש כאן מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא: על איזה סוכות מדובר? הפסוק בתורה אומר:

אחד אומר: סוכות ממש, כמו שאנחנו מכירים היום, ארבע דפנות וסכך. והשני אומר: ענני כבוד היו. בואו נבדוק עכשיו את שתי הדעות, ונראה ששתיהן בעייתיות.

קודם כל, כשהתורה אומרת „בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם” — זאת אומרת תוך כדי היציאה. המשפט הזה קצת לא מסתדר. למה? „בהוציאי” — זו תנועה. אם אתה בתנועה, באיזה סוכות הושבת אותם?

תגיד שאחרי שיצאו, כשהיו חונים, היו צריכים לבנות סוכה לישון, לנוח? התורה לא מספרת לנו שהיו שם סוכות. ויש לנו לפחות שתי עדויות בתורה שבני ישראל לא השתמשו בסוכות.

אחת — מעדת קורח. מה משה רבנו אומר לעדה?

הוא לא אומר: התרחקו מהסוכות שלהם. כלומר בני ישראל השתמשו באוהלים. ויש לנו גם עד ממקור ראשון, לא עדות שמיעה: בלעם הרשע. הוא רוצה לקלל את עם ישראל, ומברך אותם. באיזו ברכה פתח?

נלך לדעה השנייה, שאומרת שענני כבוד היו. אבל לא ראינו בשום מקום שכתוב „ענני כבוד”. המקסימום שהתורה מדברת עליו זה ענן:

לא כתוב עננים. אבל אנחנו יודעים לפי המדרש שכשבני ישראל יצאו ממצרים, הם הלכו בתוך סוכה של עננים. תדמיינו חמישה־שישה מיליון איש שהולכים בתוך אקווריום עשוי עננים:

הענן שמלמטה, שמשטח להם את הקרקע והורג את העקרבים והנחשים; ארבעת העננים שבצדדים, שמגינים עליהם מבחוץ, שהאויבים לא ייכנסו ולא יפגעו בהם — ומה גם שזה מזגן, מזגן מצוין לארבעים שנה במדבר; הענן שמכסה עליהם מלמעלה, שהשמש לא תכה בהם — סוף סוף זה מדבר; והענן השביעי, עמוד הענן שהיה הולך לפניהם להנחותם הדרך, וכשהיו חונים היה מתקפל לצד.

אבל גם עם הדעה הזאת יש בעיה. מה הבעיה? לא רק שהתורה לא מזכירה שבעה. אם זה זכר לענני הכבוד — כמה זמן עם ישראל הסתובב במדבר? ארבעים שנה. אז כל אחד מ־365 הימים בשנה מתאים לחג הסוכות.

ונחזק עוד את השאלה. אם זה זכר ליציאת מצרים — „בהוציאי אותם מארץ מצרים” — הם יצאו בניסן. לכאורה היה מתאים לאכול מצה ומרור בתוך סוכה.

הטור (אורח חיים תרכה), ומביאו המשנה ברורה (תרכה, א), מסביר למה בכל זאת עושים את זה בתשרי. כל אדם באופן נורמלי, כשמגיע הקיץ, רוצה לצאת לאוויר; ובחורף הוא נכנס הביתה. בניסן היה טבעי לצאת החוצה, לא להיכנס. עם ישראל, כדי להראות את המסירות שלו, ושהוא מקיים את המצווה כי הקב״ה ציווה, עושה הפוך: דווקא בחורף, כשכולם נכנסים הביתה, הוא יוצא לסוכה. כך הוא מפגין את הנאמנות שלו ואת קידוש השם שאנחנו עושים נגד כל הסיכויים — עושים כביכול הפוך מהנורמלי.

כדי לענות על כל השאלות האלה נחזור קצת אחורה ונראה מה היה פה. הכול מתחיל מהחתונה הראשונה.

החתונה הראשונה של עם ישראל עם הקב״ה — באיזה חג הייתה? במתן תורה, בחג השבועות. היה מעמד הר סיני. וגם אנחנו בבית הכנסת בשבועות קוראים את הכתובה. זו החתונה הגדולה בין כנסת ישראל לקב״ה. והכתובה עצמה — מה היא? התורה. ומי השושבין? משה רבנו. כך אנחנו קוראים את הכתובה.

אחרי מתן תורה משה רבנו אומר לעם ישראל: היה נחמד; אני עולה עכשיו ארבעים יום וארבעים לילה ללמוד מפי הגבורה את כל התורה. בסוף ארבעים יום הוא יורד עם לוחות הברית. ומה הוא רואה? חטא העגל.

אחרי זה, כידוע, התפלל ארבעים יום וארבעים לילה. ואחר כך עלה שוב בראש חודש אלול, ארבעים יום וארבעים לילה, וירד מתי? ביום הכיפורים — מה שהיום יום הכיפורים, בעשרה בתשרי.

מה אנחנו מבינים כאן? הייתה חתונה ראשונה, החתונה הגדולה — והחתן ברח. עם ישראל בשיא ההתרגשות: הוא היה במעמד הר סיני. ומה עושים עם כל ההתרגשות הזאת?

מה אתה מצפה מהכלה הזאת? איך היא לא תזנה? החיסרון הזה — משה רבנו שנעלם פתאום, והעם שמרגיש נטוש, בזמן שהקב״ה יושב ביחידות עם משה ומלמד אותו את כל התורה כולה — העם לא מצא את עצמו, והגיע לחטא העגל. מה אתה רוצה? הכלה זנתה.

בלוחות השניים הקב״ה אומר כביכול: כבר למדתי לקח. הפעם אני לא עושה את הטעות הזאת. אתה, משה רבנו, תרד עם הלוחות השניים, ומיד נתחיל שבע ברכות. כך צריך להיות חתן וכלה: היה ליל החתונה, ומתחילים אחר כך שבע ברכות. ובשבע ברכות מה אנחנו נוהגים? צריך פנים חדשות.

אז משה רבנו יורד בי׳ בתשרי — „סלחתי כדבריך” — עם הלוחות השניים. כך כותב רש״י בפרשת ויקהל:

עכשיו שבע ברכות. צריך להכין בית חתנים. איפה נעשה את השבע ברכות? צריך להכין אולם. ומהו האולם? הוא מצווה אותם לבנות את המשכן.

בי״א אומר להם משה רבנו: קחו לי תרומה. בי״ב ובי״ג עם ישראל אוסף את כל מה שצריך, את כל הנדבות, לבניית המשכן. בי״ד עושים ספירת מלאי, ומשה רבנו אומר להם: זהו, יש מספיק, לא צריך יותר. ובט״ו מתחילים לבנות את המשכן.

היינו ביום הכיפורים וזכינו לקבל את השכינה כאן בארץ. אנחנו יודעים שהייתה כאן שכינה, הרגשנו אותה. קודם כול, יום כיפור אינו יום רגיל בשום מידה. בסוף יום כיפור מה אנחנו אומרים? „שמע ישראל”, „ברוך שם”, ושבע פעמים „ה׳ הוא האלהים” — כדי להחזיר את השכינה לשבעה רקיעים, למקומה, כי היא הייתה כאן בארץ.

ואגב: למה לא נועלים נעלי עור ביום כיפור? מה הסיבה? כי אנחנו כמו כהנים. הכהנים בבית המקדש הלכו יחפים. וכיוון שהשכינה יורדת לארץ ביום הכיפורים, כל העולם הוא רצפת בית המקדש — ולכן כולנו אסורים ללכת בנעלי עור, ממש כמו כהנים.

מה שעשו במדבר. מה עשו איתה? משה רבנו יורד ואומר: עכשיו עשו משכן.

ארבעה ימים מתארגנים, ובט״ו מתחילים לבנות את המשכן. גם אנחנו, כעבור ארבעה ימים, בונים את המשכן שבו תיכנס השכינה שהיינו בה ביום הכיפורים. זה חג הסוכות.

ולכן הסוכה נקראת צילא דמהימנותא: אנחנו הולכים להיות בצל האמונה. לוקחים את כל האנרגיה הרוחנית שהייתה ביום הכיפורים ולא מבזבזים אותה — לפני שאנחנו מתפזרים כל אחד לעולם החול שלו, להתעסק בתפוחי אדמה.

זה נותן תשובה לכל השאלות ששאלתי. מה שאלתי? למה דווקא בט״ו בתשרי? כי בט״ו בתשרי התחילו לבנות את המשכן.

והדעה שאומרת „זכר לענני הכבוד”? מה הקשר לענני הכבוד? אמרנו שענני הכבוד היו ארבעים שנה במדבר. לא נכון. ענני הכבוד לא היו ארבעים שנה: הייתה תקופה שלא היו ענני כבוד. מתי? מהרגע שעשו את העגל, הסתלקו ענני הכבוד.

זה עונה על השאלה: למה סוכות דווקא בט״ו בתשרי, ואיך זה קשור לענני הכבוד. והעבודה שאנחנו עושים היא להיכנס למשכן. איזו שכינה יש שם? אותה שכינה שקיבלנו ביום הכיפורים בעבודת יום הכיפורים: היא מלווה אותנו שבעת הימים. ומה זה „סוכות ממש” — תכף נראה: הכוונה אינה ארבע דפנות וסכך.

אמרנו שזה כמו בית חתנים. מה עושים בשבע ברכות? צריך פנים חדשות, כל יום פנים חדשות. מי הפנים החדשות שיש לנו בחג הסוכות? האושפיזין.

ביום הראשון הפנים החדשות הן אברהם אבינו. אחר כך יצחק — אנחנו מזמינים אותם —, יעקב, משה, אהרן, יוסף, ודוד: דוד, מלכות. בסוף יש לנו את דוד המלך ממש.

עכשיו, מה זה „סוכות ממש”? מה זה סוכה ממש? למדנו את זה פעם מהפיוט „סוכה ולולב”. יש בפיוט הזה בית:

זה קוד, כמו כתב חידה. „השם” — זה שם הוי״ה. „ככתבו”: איך כותבים אותו? יו״ד ק״י וא״ו ק״י. אבל איך אומרים אותו, „כקריאתו”? אומרים שם אדנות: אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד.

את החידה הזאת שבפיוט פרטנו בהשיעור השני על סוכות.

ואם אנחנו כבר בעניין, נסגור גם את הפינה הזאת. מכיוון שהסוכה כוללת בתוכה הוי״ה ואדנות ביחד, אפשר לומר שהיא גם תיבת נח שמצילה אותנו בחג הסוכות ובכל השנה כולה, למי שזוכה לקבל ממנה. תחשבו שאתם בתוך מצבר שמטעין אתכם באנרגיה שבעה ימים, ועם זה אתם הולכים כל השנה.

איך תיבת נח קשורה לסוכה? למדנו את זה פעם, ואחזור על זה, כי טוב להכניס דברים לראש. ניקח מצד אחד יו״ד ק״י וא״ו ק״י, ומצד שני אל״ף דל״ת נו״ן יו״ד. האר״י ז״ל אומר: אם מכים — כלומר מכפילים — הוי״ה באדנות, מקבלים את תיבת נח:

עשר ועוד עשרים — שלושים: גובה התיבה; חמישים — הרוחב; שלוש מאות — האורך. אם אני מחבר הוי״ה ואדנות, קיבלתי סוכה. אם אני מכפיל אותם, קיבלתי תיבת נח.

אז אנחנו מבינים שזה לא סתם חג של בדים, יתדות וקרשים. יש כאן דבר הרבה יותר מהותי — ודווקא בחומר שהוא כמעט כלום. כמה עולה להכין סוכה? היום זה הולך ונהיה זול יותר. כמה זמן לוקח לבנות סוכה? אבל איזו מעלה גדולה יש בה, בהמשך לעבודה שעשינו ביום הכיפורים. וזה הדבר שאפשר, וכדאי מאוד, לשמר.

אם אני רוצה לתפוס את מהות הימים האלה — כי לכאורה, כמו שאמרתי, בסוכה אין כלום: בדים, ברזלים, עצים, קרשים, סכך; הכול נראה פשוט מאוד, ארעי — מה בעצם רוצים לשדר לנו בארעיות ובפשטות הזאת?

לפני שנענה, צריך לדעת שחג הסוכות בתורה, בתנ״ך, בהיסטוריה שלו, אינו רק מה שנקרא היום חג דתי במובן שאנחנו מכירים: נכנסים לסוכה, מברכים. חג הסוכות היה גם חג חקלאי. איך התורה קוראת לחג הסוכות? חג האסיף.

מה אוספים? את כל התבואה שנאספה כל הקיץ. עכשיו פני הסתיו, פני החורף: מכניסים הכול. בחורף לא תהיה חיטה, יורד גשם. רוב המזון של האדם גדל בחודשים החמים, וצריך להכניס אותו למחסנים, לאסמים, כדי לשמור אותו שיהיה מה לאכול בחורף.

בואו נדמיין שכולנו כאן חקלאים, ונשאל: מתי יש לנו הכי מצב רוח? עבדנו מאוד מאוד קשה בפסח, בניסן, אייר, סיוון, חודשי הקיץ. ועכשיו אנחנו מכניסים את כל הרכוש למחסנים; באים כל הסוחרים לקנות. השיא של השמחה שלנו — מתי? בחג האסיף. אנחנו במצב הכי טוב מבחינה כלכלית, מבחינת העושר הגשמי שלנו.

בנקודה הזאת באה התורה ואומרת: יכולה להתגנב לך לראש המחשבה של „כוחי ועוצם ידי”. אני עכשיו הכי חזק, אני מסודר, יש לי תבואה, אני סוחר גדול, כולם באים לקנות ממני, לא חסר לי כלום.

איך עובדים על זה, שלא נגיע לתכונה הזאת? הקב״ה אומר לך בתורה: בשיא הזה אין לי בעיה —

יש לך את כל הסיבות לשמוח, כי אתה עכשיו בשיא מבחינה כלכלית. אבל בנקודה הזאת:

ולא רק זה. כשתהיה בסוכה — ממה עשויים הקירות? מבד. כשהקירות עשויים מבד, אתה שומע את הרחוב. אתה שומע מה קורה בחוץ. אתה שומע אם יש אנשים שחסר להם, שאין להם. והשני יכול להרגיש יותר פתוח ונוח לגשת אליך.

תדמיינו רגע: עברתי עכשיו ליד בית ספר ישורון. על כל המדרכות מסביב לפרויקט שם עשו סוכות, סוכות, סוכות — מחזה מרהיב. למה אני מתלהב? אנשים גרים בארבעה מגדלים של עשרים וחמש, עשרים ושמונה קומות. „כוחי ועוצם ידי” יכול להתגנב בשנייה אחת מהקומה העשרים ושמונה. בחג הסוכות: תרד משם לסוכה. ולא רק הסוכה שלך: יש שם עוד עשרים, שלושים סוכות מסביב.

תדמיינו, בעזרת השם, בליל שבת: איזה מחזה מרהיב — בכל סוכה שרים „שלום עליכם” ו„וביום שמחתכם ובמועדיכם”, ואחד שומע את השני כי כולם קרובים. זה בד: שומעים אחד את השני, שומעים את הבדיחות של המשפחה הזאת, ולוקחים רק את החיובי. כל אחד עם היציאות שלו — אבל אתה שומע את עם ישראל ביחד.

חווינו את זה, לצערנו, בתקופת הקורונה. אבל זה היה נעים — סליחה שאני אומר את זה — להתפלל בחוץ ולראות את כולם, כולם ביחד. בתי כנסת התפללו ברחוב, זה היה פתוח, וראית אנשים שבחיים לא חשבו ללכת לבית כנסת. הוא הרגיש חופשי, כאילו הוא מטייל עם הכלב — הוא מטייל עם הכלב, אבל עוצר לענות איתך, בחוץ, ברחוב.

אחד המשתתפים מעיר שזה יוצא בדיוק שנה אחרי מה שהיה בתל אביב סביב תפילת יום הכיפורים בציבור, באותה נקודה. מר הימי מסכים: תפילות המונים ברחובות — זה ממש תיקון למה שהיה ביום כיפור, לפני השבעה באוקטובר.

מאיפה אנחנו לומדים את העיקרון הזה ביסודו? מיעקב אבינו. המילה „סוכות” אינה מילה מספר שמות או מהמדבר. היא נזכרת כבר בספר בראשית. מבין המשתתפים מזכירים „ויסעו מסוכות ויחנו באתם בקצה המדבר” — זה ביציאת מצרים. אבל „סוכות” שבפסוק הוא שם מוכר: איפה פגשנו את המקום שנקרא סוכות? מי עבר שם ונתן לו את השם הזה לראשונה? יעקב אבינו, מיד אחרי שנפרד מעשו.

עשו הלך לשעיר — שעיר, כמו השעיר לעזאזל; למדנו כמה פעמים את הזוהר הזה. ויעקב, לאן הלך? „ויעקב נסע סוכותה”. מה זה „סוכותה”? סוכה עם ה״א: הוא הכניס שם את השכינה. השכינה בפנים — היא הה״א האחרונה של הוי״ה — היא בפנים.

והפסוק אומר: „ויבן לו בית, ולמקנהו עשה סוכות”. לעצמו בנה בית: אני מדמיין בית מחומר, ארבעה קירות כמו שצריך. ולמקנהו, לבעלי החיים שלו, עשה סוכות — נכון, דיר ורפת בנויים כמו סוכה.

וזו ההכנה הנפלאה ביותר שיכולה להיות, אחרי שעברנו את ראש השנה, את יום הכיפורים, יום סליחת העוון. אתה רוצה להתחיל דף חדש? בשיא של „כוחי ועוצם ידי” — עצור, קח פרופורציות, תראה את המציאות, תתחיל סוכות.

אחרי שהבנת את הרעיון הזה של אחדות ישראל, בסימן של אחדות ישראל, צא לדרך — לדרך של חיים טובים ושלום. הכול יהיה בסדר: עכשיו אתה מאוזן. תדע להקשיב לחלש, לעני, לגר, ליתום, לאלמנה.

מכאן ניקח עוד רעיון אחד. אנחנו תמיד אומרים: „הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת”. הנה עוד סוכה. בברכת המזון אנחנו מתפללים את זה. ויש עוד משהו שאנחנו אומרים: סוכת עורו של לויתן. נתחיל מסוכת דוד הנופלת: מה קרה לה? על מה מדברים כאן?

קודם נראה את המקור. זו לא סיסמה — זה פסוק מפורש, בנביא עמוס, פרק ט׳. צריך להבין באיזה הקשר הוא נאמר. זה פרק שיש הפטרה שמתחילה בו, „הלוא כבני כושיים”; המרוקאים לא אומרים אותה, האשכנזים נוהגים לומר אותה באחת הפרשות במשך השנה, ולכן היא לא כל כך מוכרת.

הנביא אומר כאן שהקב״ה ישמיד את הגויים החוטאים, אבל את עם ישראל לא ישמיד, חס וחלילה. זה לא אומר שלא יעניש אותם, שלא יגלה אותם. גלות תהיה, ניסיונות יהיו. אבל להשמיד — שלא יהיה עוד, חס וחלילה — זה לא יקרה.

מה זה „והניעותי”? אזיז, אגלה את עם ישראל, ואתן להם להיות בגלות ממקום למקום. לא אשמיד, חס וחלילה, אבל גלות תהיה. למה? כי גם אתם לא בסדר. ותראו את הדימוי: הוא יזיז אותנו ממקום למקום בגלויות — צרפת, ספרד, מרוקו, עיראק, בבל, תימן. כמו מה? „כאשר ינוע בכברה”.

מה זו כברה? נפה: הכלי שבו מנפים את הקמח. עמוס אומר שכביכול ייקח את כל עם ישראל בתוך הכברה הזאת, יניע אותם ממקום למקום על כל כדור הארץ, וינפה אותם: פעם אתה במרוקו, פעם בספרד, פעם בתימן. מבין המשתתפים מוסיפים: האינקוויזיציה, גירוש ספרד. בדיוק: הוא מנפה אותם, מנפה אותם — לא משמיד, חס וחלילה.

בגלל זה הנביא פותח כך: אותם השמדתי; אתכם — לא. אבל אניע אתכם.

אלה שחושבים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים ולא יקרה להם כלום. וכאן אנחנו רואים את אותו הדיוק כמו בסיפור של ברוריה, אשתו של רבי מאיר — אתם מכירים את הסיפור. רבי מאיר התלונן על קבוצה של פושעים בשכונה שהיו מציקים לו בלי הפסקה. יום אחד נכנס הביתה ואמר: שימותו החוטאים האלה. אשתו גערה בו: מה פתאום? מה כתוב?

לא כתוב „חוטאים” אלא „חטאים”. תתפלל עליהם שיחזרו בתשובה: שימותו החטאים שלהם, אבל הם לא ימותו. וכך עשה.

והנה הפסוק:

בית ראשון — היה בית, לא סוכה. בית שני — היה בית, לא סוכה. אבל אחרי שבית המקדש השני נחרב, עם ישראל בתוך הכברה, כמו שאמרנו, נע ממקום למקום. באיזה מצב הוא נמצא עכשיו? הוא לא בבית. באיזה מצב? בסוכה.

אבל בהתחלה — במאה הראשונה, השנייה, השלישית — יכולת עוד לזהות: אלה מזרע המלוכה, זו משפחת דוד המלך. אני הולך אחורה ברשימות ויכול לומר שהם יצאו מדוד המלך. היה חשוב לדעת איפה היחוס הולך, כדי שנדע מי יהיה מלך המשיח. אבל לאט לאט, עם הזמן, לא זו בלבד שאין לנו בית — יש לנו סוכה — אלא גם אי אפשר היה להצביע מי באמת שייך לדוד המלך.

מה מבטיח לנו הנביא עמוס? גם כשאתה חושב שאין סיכוי להצביע מי יהיה מלך המשיח — אנחנו לא יכולים לזהות אותו היום — „ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וגדרתי את פרציהן”, אשקם את ההריסות, „ובניתיה כימי עולם”. על מי הוא מדבר? על מלך המשיח. כשאנחנו אומרים בברכת המזון ובתפילה „יקים לנו את סוכת דוד הנופלת” — אנחנו מתכוונים למלך המשיח.

ובזה מסתיימת נבואת עמוס:

אתם חושבים שאני קורא פסוקים על מדינת ישראל? 1948? הנה, אני קורא: „ושבתי את שבות עמי ישראל” — 1948; „ובנו ערים נשמות” — עוד לפני; „ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם. ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם”.

ושם — בסוכת עורו של לויתן. מה זו סוכת עורו של לויתן? בואו נדמיין את הלויתן — אותו לויתן שפגשנו אצל יונה? זה סוג של דג. מה זה לשבת בסוכת עורו של לויתן? הדפנות יהיו מעור הלויתן והסכך רגיל מעצים? או שהסכך יהיה מעור הלויתן והדפנות — לא יודע מה, בדים? מה אנחנו מדמיינים?

מבין המשתתפים מחייכים: דג — הריח לא משהו; אתה בסוכה עם ריח של דגים. ויונה סבל שם בפנים — הוא כתב את זה בסוף, הוא לא ממש נהנה שם. ונדמה לי שיש מדרש שאומר שזו הייתה דגה, והיא הייתה בהריון, ועשתה לו צפוף עוד יותר. בקיצור, כמו שנאמר כאן: זו מטפורה. אבל מטפורה למה?

אם אני הולך קצת אחורה, יש לנו מה שנקרא נחש בריח ונחש עקלתון. אם אני רוצה לדמיין את הלויתן שאנחנו מדברים עליו — זה לא הלויתן שאנחנו מכירים היום; הייתי אומר שהוא נראה יותר כמו צלופח ענק, מין דינוזאור ימי, נחש עקלתון. המטפורה עדיין לוקחת אותנו לנחש: הנחש שאנחנו מדברים עליו בגן עדן, שהכשיל את האדם והביא אותו לחטא.

והמילה „עורו” — מה הקשר? למדנו פעם שאדם הראשון, לפני החטא, לא היה לבוש בעור — עור בעי״ן — אלא באור, אור באל״ף. הלבוש שלו היה עשוי מאור. בעקבות החטא האור שבאל״ף התגשם והפך להיות עור בעי״ן: חומר עבה יותר מן האור, שהוא רוחני יותר.

„וילבישם” — משמע שקודם היו לבושים במשהו אחר: בכותנות אור, באל״ף. אבל הן התגשמו, והם הולבשו בעור. הנחש גרם לכך שהאדם איבד את הלבוש הרוחני שלו, שהתגשם והפך להיות עור.

מכיוון שהזמן כמעט נגמר — יש אזכרה בין מנחה לערבית, ושם אדבר גם — ננצל את חמש הדקות שנשארו לדבר קצת על הסכך של הסוכה.

כלומר אם הסוכה בגובה של עשרה מטרים, היא פסולה. למה? כי הצל שלה בא מהדפנות ולא מהסכך. השמש נעה בשמיים; כשהדפנות גבוהות מאוד מאוד, הצל שנופל בסוכה הוא, מבחינה גיאומטרית, הצל של הדפנות ולא של הסכך עצמו. ויש עניין דווקא ליהנות מהצל שבא מתוך הסכך.

אם נדמיין טוב, הסכך הוא סוג של מסננת: הוא מסנן את אור השמש, ואנחנו מקבלים את הצל שלו. מה אני צריך לסנן כאן? אם אדם ישן כל היום, הוא לא ירגיש בכלל אם חם או לא. מה יש כאן לסנן?

צריך לדעת שהסכך הוא למעשה המשך העבודה של ראש השנה. בראש השנה אנחנו תוקעים מאה קולות — מאה ואחד. למה מאה ואחד? אומרים שזה על פי המדרש שאם סיסרא ייבבה מאה יבבות:

ויש מדרש אחר, שלא הרבה מכירים אותו, שאומר שזה לא כנגד היבבות של הגויה הזאת, אלא כנגד שרה אמנו: כשהבינה שיצחק הולך להיעקד על גבי המזבח, ייבבה מאה יבבות. זה זכר ליבבות של שרה ולא של אם סיסרא. היום אנחנו מגיעים למאה בחשבון כדי לצאת ידי חובת כל הדעות — מה זה יבבה, מה זה יללה; לא ניכנס עכשיו לכל החשבון.

אחד המשתתפים מביא „ושונה פרקו מאה ואחד”. זה פירוש אסוציאטיבי נחמד; אבל צריך לקשור אותו למהות ימי הדין, שקשורים בתקיעת שופר. מה ששולט בראש השנה הם הדינים — זה ס״ם, זה השטן: הוא מנסה כל הזמן לקטרג. אנחנו עושים כל מיני פעולות כדי לנטרל אותו — תקיעות מעומד, תקיעות מיושב — כדי להמתיק את הדינים של השטן.

כדי להכניע אותו תוקעים מאה ואחד קולות: מאה כנגד מאה — אנחנו בהורדת ידיים — והתרועה האחרונה מכריעה אותו לגמרי, מכניעה אותו. העבודה הזאת נמשכת גם בסוכות. למה? כי הוא אורב לעם ישראל ומחפש איך לקטרג שוב: לא עובר לו טוב שהקב״ה מחל על עוונותינו. והנה אנחנו מגיעים לארבעת הימים שדיברתי עליהם בתחילת השיעור, כנגד יו״ד ק״י וא״ו ק״י, שבין יום הכיפורים לסוכות; והוא רוצה עכשיו להתחיל לעבוד, להפריע לנו, דווקא בשבעת ימי המשתה — שבעת הימים שבהם אנחנו חוגגים את החיבור מחדש עם הקב״ה, כמו שלמדנו על המשכן.

אנחנו מבינים אם כן שהסוכה, בסופו של דבר, היא המגן והמחסה שלנו, בעזרת השם. וככל שנזין את עצמנו ממנה בשבעת הימים, נצבור כוח רוחני, בעזרת השם, כדי לעבור את כל תלאות הזמן, את מבול החיים שמחכה לנו אחרי חג הסוכות — כי, כמו שאמרנו, הסוכה היא כמו תיבת נח.