„נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת אַחֲרֵינוּ”

היום ה׳ בתשרי, ואנו מתקרבים בצעדי ענק ליום הכיפורים. לפיכך נדבר היום על יום הכיפורים.

אלא שכדי להבין מהו יום הכיפורים, עלינו להתחיל קודם כול מראש השנה.

אם תשימו לב, כל הדברים שאנו עושים בראש השנה עניינם אחד: למתק את הדינים.

שואל הזוהר הקדוש: מהו „ויהי היום”? ומשיב: דא ראש השנה.

כלומר: בראש השנה מתייצב אף השטן, בעולמות העליונים, בין בני האלוקים. ומה בא לעשות? לקטרג על עם ישראל.

ידוע לנו שזה יום הרת עולם, היום שבו נברא אדם הראשון, חטא ועשה תשובה. לפיכך נקבע יום זה ליום דין: כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון.

וכיוון שיום דין הוא, יום קשה, אנו עושים כל מיני פעולות כדי למתק את הדין.

הפשוט שבהם: התפוח והדבש. שתהא לנו שנה טובה ומתוקה.

ולמה? מפני שהשטן מקטרג ורוצה לעשות לנו רעה. לפיכך את הדינים אנו כופים ושוברים — על ידי הסימנים, הדבש וכיוצא בהם.

אך הכלי החזק ביותר, שבו אנו נלחמים בשטן, הוא השופר. ויש בו שדות שלמים; ניגע רק באחד או שניים.

ידוע שהשם „אלוקים” הוא מידת הדין, ושם הוי״ה הוא רחמים. „אלוקים”, אפוא, הוא הדין — ויש לשוברו.

המילה „אלוקים” עולה 86. והנה, הביטו במילה „שופר”: באמצעה, הוי״ו והפ״א עולות בדיוק 86 — מידת הדין עצמה.

ואפשר למנות שם אף „במילואו”: כותבים כל אות במילואה. האל״ף נכתבת אל״ף־למ״ד־פ״א, הלמ״ד — למ״ד־מ״ם־דל״ת, וכן הלאה. בחשבון זה עולה „אלוקים” שלוש מאות — כמניין השי״ן הפותחת את המילה „שופר”. והרי״ש, מאתיים, כנגד מדרגה נוספת באותו מילוי.

ולא עוד, אלא שידוע שיש בראש השנה חמישה דינים — חמש גבורות.

והיד האוחזת בשופר: „יד” עולה ארבע עשרה. ולמה נקראת היד „יד”? מפני שיש בה ארבעה עשר פרקים. הביטו: בכל אצבע שלושה — אחת, שתיים, שלוש — חוץ מן האגודל שאין בו אלא שניים. שלוש כפול ארבע — שתים עשרה, ועוד שניים: ארבעה עשר.

והתוקע, האוחז את השופר בידו, מגיע בזה למניין חמשת הדינים.

לזה כיוונתי: בראש השנה אנו עושים כל מיני פעולות כדי להכניע את הדין.

אך מה קורה ביום הכיפורים? איננו עושים דבר מכל אלה. אין אנו אוכלים דבש. אין אנו תוקעים בשופר.

מי הביא לנו את הדין בראש השנה? השטן. וביום הכיפורים — אין שטן.

היחיד היושב בדין הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הוא דן אותנו לבדו. אנחנו והוא, ראש בראש. אין השטן מתערב: אין לו כניסה כלל.

שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, ולו שלוש מאות שישים וארבעה. יש יום אחד, אחד בלבד, שאין לו בו רשות כלל. יוצא לחופשה. אינו נכנס לבית הכנסת ואינו נכנס לשמיים. הקדוש ברוך הוא יושב עמנו אחד על אחד ודן אותנו.

ויש לשאול: מפני מה ליטול ממנו דווקא את היום הזה?

מפני שביום זה, ברוך השם, כולנו צדיקים. ומי אומר זאת? המלאכים. אומרים הם לקדוש ברוך הוא: ראה את ישראל, ממש כמלאכי קודש הם. אינם אוכלים ואינם שותים, לבושים לבן, עומדים כל היום כשם שהמלאכים עומדים. אין תשמיש המיטה, אין שיחה, אין אכילה, אין שתייה: כולם בתפילה.

הכול נוטים לחשוב שזה מפני שביום הזה אמר הקדוש ברוך הוא למשה „סלחתי כדבריך”.

זכורני: אחר חטא העגל עלה משה רבנו בפעם השלישית, וירד והלוחות בידיו. ובאיזה יום ירד? בעשירי בתשרי. ומשום כך, אומרים, נקבע היום הזה ליום מחילה, סליחה וכפרה.

ומניין לנו? מפסוק בתהילים, שבו מדבר דוד המלך על אדם הראשון.

מהו „ולא אחד בהם”? מפרש רש״י: לסוף ימים רבים היו עתידים להיבראות, ולא היה עדיין אחד מהם נברא.

ועל „ימים יוצרו”: הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון את הימים העתידים לבוא. וחלק לעצמו אחד מהם — יום השבת. דבר אחר: זה יום הכיפורים.

כמה מצוות יש לנו בתורה? תרי״ג: שס״ה מצוות לא תעשה ורמ״ח מצוות עשה.

ומי נתן לנו אותן? כתוב: „תורה ציווה לנו משה”. והרי „תורה” בגימטריה שש מאות ואחת עשרה. נמצא שמשה ציווה לנו שש מאות ואחת עשרה.

והשתיים הנותרות? אותן שמענו מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בהר סיני: „אנוכי ה׳ אלוקיך” ו„לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”. וכמו שהסברנו אתמול, בשומעם אותן פרחה נשמתם, ואמרו למשה: אתה תשמע ממנו ותסביר לנו.

נחזור אחורה. שס״ה מצוות לא תעשה — כנגד שס״ה ימות השנה. ומתוך אותם ימים, אחד מהם הוא יום הכיפורים.

אם כן, איזו מצווה מתוך שס״ה מצוות לא תעשה היא כנגד יום הכיפורים? „לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי” — זו שנשמעה מפי הקדוש ברוך הוא בעצמו.

ידוע לנו גם ששס״ה מצוות לא תעשה הן כנגד שס״ה גידים שבגוף, ורמ״ח מצוות עשה כנגד רמ״ח איברים.

אם כן, איזה גיד מתוך שס״ה הוא כנגד „לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”? אומרים חז״ל: הגיד שבתוך הלב.

ועתה תבינו מה מתרחש ביום הכיפורים בתפילת נעילה. באים אנשים שלא נראו בבית הכנסת כל השנה. הם באים בנעילה. עם כיפה, בלי כיפה, עם עגילים, עם קוקו, לא משנה. וכולם צועקים: „שמע ישראל, ה׳ אלוקינו, ה׳ אחד”. „ה׳ הוא האלוקים”.

ועוד רעיון אחד, ואניח לכם. מפני מה נקראת נעילה „נעילה”? הכול משיבים: נעילת שערים. זו התפילה האחרונה, הנועלת את היום.

אך איזה ציור יש לנו בראש? אנו מדמיינים כך: כולנו עומדים בחוץ; ויש היכל, היכלו האינסופי של הקדוש ברוך הוא, שבו יושב המלך על כיסא רם ונישא; ועוד מעט ננעלים שערי אותו בית משפט. דקה לפני שהם ננעלים אנו מנסים „להשחיל את הכדור”, כלשון המשחק: לצעוק, להתפלל, להכניס כמה שיותר תפילות בטרם תיסגר הדלת בפנינו.

זה הציור שיש לנו, לא כן? ובכן — לא. אין זה הציור.

ובאותה שעה, כביכול, הוא אומר: כל מי שיש לו טענות כנגד בניי — שיחפש את עצמו. נעלתי את הדלת. איני מוכן לשמוע עוד שום דבר רע על הילדים שלי.

זו נעילה. ומה שצריך להרגיש בהגיעכם אליה הוא הרגע האינטימי והקרוב ביותר עם הקדוש ברוך הוא, אחד על אחד. אנו אצלו, בביתו, ואין עוד מלבדו — והוא אומר: אין עוד מלבד ילדיי.

והשערים אכן נעולים. אך כלפי מי? כלפי המקטרגים שבחוץ. בפנים אין עוד מקטרג: אין עוד שופט, אלא אב המחבק את כל בניו אצלו בבית.

שימו לב מה קורה ברגע שהכול מסתיים. אומרים „שמע ישראל”, ואחר כך „ברוך שם כבוד מלכותו”, ואחר כך „ה׳ הוא האלוקים” שבע פעמים: אנו מלווים את השכינה בחזרה דרך שבעה רקיעים.

ומשם, בעזרת השם, רצים היישר לבנות את הסוכה. איננו נותנים לאיש שמץ הזדמנות להיכנס בינינו לבין הקדוש ברוך הוא.

ויהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו ברצון, ושנהיה כולנו חתומים לשנה טובה.