„נוֹעֵל אֶת הַדֶּלֶת אַחֲרֵינוּ”

אנו מתקרבים בצעדי ענק ליום הכיפורים. השבת הקרובה היא שבת האזינו, והיא נקראת שבת שובה — על שם המילה הראשונה שבהפטרה שנקרא בה.

השבת נקראת אפוא על שם ההפטרה — והיא גם עניינם של ימים אלה: תשובה, שהיא השיבה אל ה׳. ותמיד, תמיד, את פרשת האזינו אנו קוראים לפני יום הכיפורים, כשם שאת פרשת ניצבים אנו קוראים לפני ראש השנה.

נדבר אפוא על יום הכיפורים. אלא שכדי להבין מהו יום הכיפורים, עלינו להתחיל קודם כול מראש השנה.

אם נשים לב, כל הדברים שאנו עושים בראש השנה עניין אחד להם: להמתיק את הדינים.

הזוהר הקדוש שואל: מהו „ויהי היום”? ומשיב: היום הזה הוא ראש השנה.

כלומר: בראש השנה מתייצב גם השטן, בעולמות העליונים, בתוך בני האלוקים. ומה הוא בא לעשות? את הגרוע שבגרועים — להביא את הרשימה השחורה ולהקריא אותה.

אנו יודעים שיום זה הוא היום שבו נהגה העולם, היום שבו נברא אדם הראשון, חטא ועשה תשובה. לפיכך נקבע יום זה ליום הדין: כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

ומכיוון שיום דין הוא, יום קשה, אנו עושים כל מיני פעולות שמטרתן להמתיק את הדין — או במילים אחרות, להכניע את המקטרג.

הפעולה הפשוטה שבהן: תפוח בדבש. שתהא השנה מתוקה, שתהא טובה ומתוקה. וראו איך זה עובד — זה ממתיק את הדינים.

ואנו גם תוקעים בשופר, ואומרים תשליך; וכל הפעולות האלה נועדו לדבר אחד: להכניע את הדין, להכניע את מי שמנסה לקטרג עלינו.

אלא שהכלי החזק ביותר, זה שבו אנו נלחמים בשטן, הוא השופר. בואו נלמד מעט לעומק, בכמה דקות, כיצד השופר עצמו עושה את כל העבודה.

אנו יודעים ששם בן ארבע אותיות הוא מידת החסד, ואלוקים הוא מידת הדין. ומדוע? משום ש„אל” הוא כוח, ו„אלוקים” — הרבה כוחות: אלה הכוחות שמנהיגים את הטבע.

ובאמת הטבע עולה בדיוק אותו חשבון: שמונים ושש. אלה הכוחות שמפעילים את הטבע. וכוח צריך גבורה, ובשביל גבורה צריך להפעיל דין — ולכן הגבורות הן הדינים, והן גלומות בשם הזה.

כנגד חמשת כוחות החסדים יש אפוא חמישה כוחות של גבורות. ואת המילה אלוקים אפשר לקרוא בכמה צורות. ראו.

הצורה הראשונה היא לכתוב כל אות במלואה, מה שנקרא מילוי. א׳ — אָלֶף. ל׳ — לָמֶד. ה׳ — הֵי. מ׳ — מֵם. י׳ — יוֹד.

אלף־למד־פא: אחד, ועוד שלושים, ועוד שמונים — מאה ואחת עשרה. למד־מם־דלת: שלושים, ועוד ארבעים, ועוד ארבע — שבעים וארבע. הי: חמש ועוד עשר — חמש עשרה. יוד־ו־דלת: עשר, ועוד שש, ועוד ארבע — עשרים. מם־מם: ארבעים ועוד ארבעים — שמונים.

חברו: שמונים, ועוד עשרים, ועוד חמש עשרה, ועוד שבעים וארבע, ועוד מאה ואחת עשרה. קיבלתם שלוש מאות.

אחר כך יש לנו במילה שופר את הוי״ו ואת הפ״א.

שמונים ושש. ומה הן שמונים ושש? זו גימטריית אלוקים בפשטות: אחד, ועוד שלושים, ועוד חמש, ועוד עשר, ועוד ארבעים.

מה נשאר לי? הרי״ש. רי״ש היא מאתיים. כיצד נקבל מאתיים?

כמו שאומרים נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן: מתקדמים אות אחת בכל פעם. א׳. אל. אלה. אלהי. אלהים.

מאתיים. הרי״ש.

ועוד יש בשופר עצמו. קחו את תחילתו: השי״ן והוי״ו — שו — הרי זה שלוש מאות ושש. והתוקע מחזיק את השופר בידו. יד היא ארבע עשרה.

ולמה נקראת היד „יד”? כבר למדנו: משום שיש בה ארבעה עשר פרקים. בכל אצבע שלושה פרקים — אחד, שניים, שלושה. ארבע אצבעות מלאות הן שתים עשרה. ובאגודל שניים בלבד. סך הכול: ארבעה עשר.

היד, שהיא ארבע עשרה, אוחזת בשו: ביחד אנו מקבלים שלוש מאות ועשרים. ומה הן שלוש מאות ועשרים?

אמרנו שיש חמש גבורות, חמישה דינים. המילה דין היא שישים וארבע. שישים וארבע כפול חמש: שלוש מאות ועשרים. התוקע, המחזיק את השופר בידו, מגיע אפוא בדיוק לחשבון חמש הגבורות.

וראו מה שנותר: פר. הפ״א והרי״ש הן מאתיים ושמונים. ומה הן מאתיים ושמונים? זו גימטריית חמש האותיות הסופיות.

מ׳, נ׳, צ׳, פ׳, ך׳ — אותיות מנצפ״ך. והאותיות האלה דין הן. ומדוע? משום שכל דבר סופי הוא דין.

ולבסוף, רק לסבר את האוזן, ובזה נסיים את הפרק הזה — כי נראה לי שניפחתי לכם היטב את הראש. המילה שו, שהיא שלוש מאות ושש, היא גימטריית דבש.

כל ההקדמה הזאת עשיתי כדי להגיע ליום הכיפורים. בואו נחפש עתה מה אנו עושים ביום הכיפורים כדי להמתיק את הדינים.

דבש? אין. לא אכילה, לא שתייה, לא שיחה, לא נעילת הסנדל, כלום. איזו המתקת דינים אנו עושים? אין שופר.

הסליחות, אולי? והרי בראש השנה, דווקא כדי להמתיק את הדין, אנו נמנעים מלומר „חטאנו אבינו פשענו”. וביום הכיפורים לכאורה אנו מדליקים את האש: הסליחות, ו„ויעבור” פעם אחר פעם.

והנה ההפתעה: אין דין ביום הכיפורים.

שהרי כל הסיבה שאנו צריכים להמתיק את הדינים היא שיש מישהו — אותו זבוב המזמזם בלי הרף באולם המשפט ומנסה לקטרג על ישראל. מי הוא? השטן. ומה קורה לו ביום הכיפורים? הוא מושבת. אין שטן ביום הכיפורים.

שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה, ולו שלוש מאות שישים וארבעה. הוא מגיע בערב יום הכיפורים, בא לאולם המשפט, ואומרים לו: לך מכאן, היום אתה בחופש, אין צריכים אותך פה. הקדוש ברוך הוא דן את ישראל יחידי, ומסתדר איתם אחד על אחד.

אפשר לשאול: מפני מה נוטלים ממנו דווקא את היום הזה?

משום שביום הזה, ברוך השם, כולנו צדיקים. מי אומר זאת? המלאכים. הם אומרים לקדוש ברוך הוא: ראה את ישראל, הם ממש כמלאכי השרת. אינם אוכלים, אינם שותים, לבושים לבן, ועומדים כל היום כמלאכים העומדים. אין תשמיש, אין שיחה, אין אכילה, אין שתייה: כולם בתפילה.

כולם נוטים לחשוב שזה משום שביום הזה אמר הקדוש ברוך הוא למשה „סלחתי כדבריך”.

אתם זוכרים: לאחר חטא העגל עלה משה רבנו בפעם השלישית, וירד עם הלוחות השניים בידיו. באיזה יום ירד? בעשירי בתשרי. וכך אומר רש״י בפתח פרשת ויקהל: „ויקהל משה — מלמד שלמחרת יום הכיפורים, כשירד מן ההר”. נמצא שהיום הארבעים היה עשרה בתשרי, ובו אמר לו הקדוש ברוך הוא „סלחתי כדבריך”.

ומניין אני מביא את הדבר הזה? אינני ממציא דבר, חס ושלום. נלך למזמור קל״ט בתהילים, שבו מדבר דוד המלך על גולמו — ובאמת, על אדם הראשון.

שימו לב למילה „ולא”: יש כאן קרי וכתיב. נשמע אותו הדבר, אבל יש גרסה „ולא” באל״ף — „ולא אחד בהם” — ויש גרסה „ולו” בוי״ו — „ולו אחד בהם”.

ורש״י מביא את שתיהן בשם המדרש. לפי המסורת, באל״ף: לסוף, ימים רבים היו עתידים להיברא, ולא היה עדיין אחד מהם נברא. ולפי המקרא, בוי״ו: „ימים יוצרו” — הראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון את הימים העתידים להיברא, ולחלקו בירר לעצמו אחד מהם. ומהו? יום השבת. דבר אחר: זהו יום הכיפורים.

נוסיף עוד נקודה אחת, ואחר כך נחבר את הכול. כמה מצוות יש לנו בתורה? תרי״ג: שס״ה מצוות לא תעשה ורמ״ח מצוות עשה.

ועתה: כמה מתוך התרי״ג נתן לנו הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכמה נתן לנו משה רבנו בשמו? קל לזכור, מן הפסוק: „תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב”.

המילה תורה היא שש מאות ואחת עשרה. זה מה שציווה לנו משה. והשתיים הנותרות? הן שתי הדיברות שנאמרו מפי הגבורה עצמה, בהר סיני: „אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ”, ו„לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי”.

זכרו: בדיברה הראשונה פרחה נשמתם; הרעיף עליהם טל של תחייה, וקמו. אמר את השנייה — „לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי” — ושוב פרחה נשמתם, ושוב הטל. אז אמרו למשה רבנו: דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות.

כשאני אומר שס״ה מצוות לא תעשה, ואומר גם שס״ה גידים, אני שומע את המספר שלוש מאות שישים וחמש ואיני יכול שלא לחשוב על שלוש מאות שישים וחמישה ימות השנה.

יש לנו אפוא שס״ה ימים כנגד שס״ה מצוות לא תעשה. ואיזה יום מתוכם נושא את מצוות „לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”? יום הכיפורים.

ומדוע זה חשוב? משום שיש כאן יסוד. הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה — והוא עצמו מחויב לקיים את התורה שנתן לנו. והבאתי זאת בלשון התלמוד הירושלמי:

מלך בשר ודם עושה כרצונו: הוא אוסר עליך לעבור באדום, והוא יעבור באדום כמה שירצה, משום שהוא המלך. הקדוש ברוך הוא אינו כן. אם אמר לשמור שבת — הוא שומר שבת בעצמו, כביכול. מלך הוא המכבד את התורה שנתן.

ואפשר להקשות: וכי בשאר הימים יש אלוהים אחרים? חס ושלום. בואו נעשה סדר.

שם בן ארבע אותיות הוא האחדות: אחד, ושמו אחד. אבל „אלוקים” הוא הרבה כוחות. הקדוש ברוך הוא מופיע בעולם בכמה וכמה כוחות: יש כוח הנקרא בשם בן ארבע אותיות, יש כוח הנקרא „אלוקים”, יש כוח הנקרא „שד-י”, יש „צבאות”, יש „אדנ-י”. אלה הכוחות שבהם הוא מופיע בעולמו.

אבל דע לך: ה׳ הוא האלוקים. אל תחשוב שהאלוקים שאתה רואה — בסוגריים: הטבע — הוא כוח או ישות בפני עצמה. לא. גם זה הוא. ה׳ הוא האלוקים השולט בכול, משום שהוא אחד, יחיד ומיוחד.

הכוס עומדת כאן ואינה זזה: אתה תקרא לזה כוח המשיכה, ניוטון, כל מיני כוחות וכל מיני הסברים של חכמי הטבע. אבל מה שמחזיק את הכוס לעמוד כאן עכשיו — זה הקדוש ברוך הוא. זה ברור, זה פשוט.

נקודה שנייה שאני רוצה להוציא מכל זה. אמרנו שתרי״ג המצוות הן כנגד שס״ה גידים ורמ״ח איברים. אם כן, איזה גיד מתוך השס״ה הוא כנגד „לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”?

היית יכול לומר גיד הנשה. אולי. אבל בספרים הקדושים יוצא שהגיד שכנגד המצווה הזאת — שהיא שורש כל השורשים — הוא גיד שנמצא בלב. בלב עצמו.

ויש לזה נפקות עצומה. אנחנו תמיד מחפשים את הניצוץ היהודי, נכון? יהודי רחוק כמה שיהיה רחוק, שעזב את הכול, שאינו מקיים דבר, שהלך להודו, קעקועים, עגילים, מה שלא יהיה. או, בתקופות הנוראות, יהודים שעזבו את הכול ולא היה להם עוד שום קשר לשום דבר.

והנה פורסים לפני אדם כזה ספר תורה ואומרים לו: אינך שייך לכלום, דרוך עליו. מה גורם לו, באותה שנייה ממש, לסרב ולומר: אני מוכן למות, ועל ספר תורה לא אדרוך?

ועתה הפסוק נקרא כפשוטו.

מה פירוש? אנו יודעים היכן עושים ברית מילה. ומה עניין הלב לכאן? אלא שבתוך הלב יש אותה נקודה פנימית, והיא התכסתה בעורלה. ומהי העורלה? אלה הכיסויים.

ומה עושה הקדוש ברוך הוא כשאתה שב בתשובה? הוא כורת לך את הברית: חותך את עורלת הלב, וחושף את הנקודה הפנימית הזאת, המחברת אותנו חזרה אליו.

והאוזניים? גם לאוזניים יש עורלה. הן מכוסות בכל הלכלוך המרחיק אותנו מן הקדוש ברוך הוא. וברגע שהלב נחשף, האוזניים נפתחות ואתה נעשה מסוגל לשמוע.

ומכיוון שכך — זהו המפתח של יום הכיפורים. כשאתה בא ואומר בתחילת יום הכיפורים „כל נדרי”, מה אתה אומר בעצם?

אתה אומר: כל מה שנדרתי, כל זה — כשנדרתי לא הייתי בדעה שפויה. אילו ידעתי, אילו ידעתי שמה שאני עושה אינו נכון, לא הייתי נודר. אילו ידעתי שהעבירות שאני עושה חמורות כל כך — ואם כן, מדוע עשית אותן?

אינני חוטא: אני עושה שטויות. משום שבאמת, באמת, בנקודה הפנימית האמיתית שלי אני רוצה להיות מחובר לקדוש ברוך הוא; אינני רוצה כלל לחשוב על משהו אחר.

ולסיום אני רוצה לחזור על דבר שאמרתי כבר בשנים קודמות. נעילה. איזה ציור מדמיין כל יהודי בתפילת נעילה, בשעה שפותחים את ההיכל?

הציור הוא זה: הקדוש ברוך הוא עוד מעט נועל את השערים. זו שעת הנעילה. ומה צריך לעשות לפני שנועלים את השערים? להכניס כמה שיותר תפילות, כמה שיותר ברכות, להגביר את הקצב, להספיק כמה שנספיק לפני שסוגרים.

זה הציור שיש לנו בראש, נכון? מסכימים איתי? אנו מדמיינים את אולם בית המשפט, המלך יושב על כיסא רם ונישא, ואנחנו עומדים מול ההיכל, דקה לפני הנעילה — ואחר כך אין עוד מה לבקש.

ומה אנחנו בפנים? רק אנחנו והוא, אחד על אחד. ואם נותרו עוד מקטרגים, או כאלה שרוצים ברגע האחרון לומר משהו על בניו — השערים נעולים. אינם יכולים להיכנס.

כלומר: שעת הנעילה היא שעה גבוהה מאוד מאוד. אם עד עכשיו היינו עם הקדוש ברוך הוא אחד על אחד, עכשיו אנחנו באינטימיות גמורה.

ומה אנו אומרים לו? אנו אומרים: „אין עוד מלבדו”. והוא, מה הוא אומר? הוא אומר: אין עוד מלבדם. אלה בניי, ואין זולתם. ומי שרוצה לבוא ולקטרג ולומר משהו — הוא מחוץ לדלת. אין לו מה לחפש כאן.

עכשיו אנו מבינים מדוע בחרו חז״ל לסיים כך את תפילת יום הכיפורים. כיצד אנו מסיימים את הנעילה? „שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה׳ אֱלֹהֵינוּ, ה׳ אֶחָד”. „בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ”. ו„ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים” — שבע פעמים.

ומי צועק את הצעקה הזאת? בבית הכנסת, בתפילת נעילה, אתה רואה אנשים שלא ראית כל השנה — שהם עצמם לא ראו את עצמם כל השנה. עם כיפה, בלי כיפה. לא משנה. כל ישראל. ראו מה קורה בכותל מראש חודש אלול: חמישים, שישים אלף איש כל לילה. אתה מקרב את המצלמה ושואל: מאיפה הם באו בכלל? במה הם קשורים? הם קשורים, ועוד איך.

ומה מניע אותם? אותו גיד, זה שבלב, זה ששמע בסיני ישירות מן הקדוש ברוך הוא: „אנוכי ה׳ אלוקיך”, „לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי”. כשזה מתעורר — זה מתעורר. וזה מתעורר בשעת הנעילה.

עצור אותו ושאל: מה אתה אומר שם? הוא ישיב לך: פשוט לי שה׳ הוא האלוקים. אבל אינך מקיים מצוות. אל תבלבל אותי: אני עכשיו הגעתי להכרה הזאת. מה יהיה איתי אחר כך — ה׳ יעזור לי. אבל עכשיו „אין עוד מלבדו”. זה ברור. זה פשוט מאוד.

ושימו לב מה קורה לשטן. אמרנו שהוא מושבת: הוא שלוש מאות שישים וארבע, חסר לו אחד, יש יום אחד בשנה שאינו פעיל בו.

בואו ניכנס רגע לראשו. אומרים לו: לך מכאן, היום אינך עובד, אין לך מה לקטרג, אני ובניי אחד על אחד. מה אתם חושבים שהוא הולך לעשות? לצאת לחופשה, ללכת להשתזף בחוף הים? אנחנו ביום הכיפורים עם הקדוש ברוך הוא — והוא, מה הוא עושה?

ומה הוא מחפש עכשיו? הנה, מתחילים: לשון הרע. זה חשב כל היום רק על אוכל. זה רץ. הבלגן בתפילת ערבית. „עזוב אותי, התפללתי כל היום, תן לי ללכת הביתה, אני רעב”. הוא מחפש אותם, את כל אותם שחקנים שדקה קודם צעקו „שמע ישראל, ה׳ הוא האלוקים”. בואו נראה אתכם, הוא אומר, דקה אחרי.

לכן ההלכה אומרת לנו מה לעשות מיד במוצאי יום הכיפורים: לך הביתה, אכול, שתה, והתחל מיד לבנות את הסוכה. אל תיתן לו פתחון פה, אל תתעסק בדברים שיש לו מה לומר עליהם. שהרי יש לנו עכשיו ארבעה ימים להכין את הסוכה ולהכניס בה את השכינה — וליצור רצף בלא הפסק של אחדות ודבקות בקדוש ברוך הוא.

בהרגשה הזאת, בעזרת השם, עלינו להיכנס ליום הכיפורים — וגם לצאת ממנו.

ונכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום, אנחנו וכל עם ישראל, לבשורות טובות ולגזירות טובות, למילוי כל משאלות לבנו לטובה ולברכה; ושנזכה ללמוד תמיד, ולהגדיל תורה ולהאדירה.