„הוּא עַצְמוֹ הַמִּקְוֶה”
„כי ביום הזה יכפר עליכם”. מסכת יומא נחתמת על הפסוק הזה ולומדת ממנו הכול: האומר „אחטא ויום הכיפורים מכפר” — אין יום הכיפורים מכפר; ועבירות שבין אדם לחברו — אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו.
בעצם היום הזה — עיצומו של יום. כשם שיש כיבוס במים ויש ניקוי יבש, כך האוויר של היום הזה מנקה מעצמו. רבי הולך עם הרעיון עד הסוף; וחכמים משיבים שעליך עדיין להביא משהו משלך.
והפסוק נותן להיפסק אחרת: „כי ביום הזה יכפר” — פסיק; „עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”. חציו שלו, והצעד הראשון שלנו.
המשנה האחרונה שבמסכת היא של רבי עקיבא: לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? מקווה ישראל ה׳ — הוא עצמו המקווה. והמקווה מטהר במידה: ארבעים סאה, תשע מאות ושישים לוגין, כנגד שישה עשר היסודות שהאדם עשוי מהם. פי שישים. והאדם בטל בתוכו.
ולכן כותבת התורה על הכהן הגדול הנכנס לקודש הקודשים: „וכל אדם לא יהיה באוהל מועד” — והוא עומד שם. שבעה ימים הוא מתאמן שלא להיות שם עוד.
בואו נלמד עוד כמה דברים בענייני דיומא. הפסוק שאנחנו מאוד מאוד מחוברים אליו במהלך יום הכיפורים הוא זה:
את הפסוק הזה לומדים בסוף מסכת יומא, שעניינה יום הכיפורים, בפרק האחרון, פרק שמיני. וממנו לומדים כמה וכמה לימודים.
כך אומרת המשנה:
מי שסומך מראש על המחילה — כבר שינה את מהות המעשה שהוא עושה.
והמשנה ממשיכה:
ומניין לומדים את היסוד הזה? מן הפסוק עצמו. מה כתוב בו? „מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו”. מה שלפני ה׳ — עבירות שבין אדם למקום — מהן תטהרו, ויום הכיפורים מכפר.
ומן הפסוק הזה לומדים עוד דבר. למה אומרת התורה „ביום הזה”? המילה עצם מכוונת לעיצומו של יום: היום עצמו מכפר.
ואין זו דרך דיבור בלבד. אנו יודעים ששבת אינה סתם יום: היא תחנה. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם בשישה ימים, וביום השביעי שבת וינפש. נמצא שלשבת יש משמעות בפני עצמה, ישות בפני עצמה, נשמה בפני עצמה.
כך גם יום הכיפורים. עצם זה שנכנסת ליום הכיפורים — בקוסמוס, בבריאה, יש עכשיו באוויר אטמוספירה של יום הכיפורים, והאוויר הזה מטהר מעצמו.
אלא שבדבר הזה יש מחלוקת, והשאלה היא עד כמה.
רבי — רבי יהודה הנשיא — הולך עד הסוף: עיצומו של יום מכפר. אפילו יהודי שנכנס ליום הכיפורים כמות שהוא, שבמקום לבוא לבית הכנסת לכל נדרי עשה סעודה מפסקת, לא יכול היה לזוז, נכנס לישון וישן עשרים וחמש שעות, והתעורר להבדלה — עוונותיו נתכפרו. למה? משום שהיום עצמו כיבס את עוונותיו.
חכמים משיבים: הכול טוב ויפה, נכנסת ליום הכיפורים — אבל אם לא עשית תשובה, כל האוויר הזה וכל האווירה הזאת לא יעזרו לך. צריך תשובה.
אמרנו בשיעור הקודם שיום הכיפורים אינו סתם יום. אנחנו תמיד חושבים שהוא נקבע ליום מחילה משום שמשה רבנו ירד עם הלוחות השניים והקדוש ברוך הוא אמר לו „סלחתי כדבריך”.
אבל למדנו שהקדוש ברוך הוא, עוד לפני בריאת העולם, בחר את יום הכיפורים להיות יומו שלו בלבד — ועל זה הפסוק בתהילים, „ימים יוצרו ולא אחד בהם”. יש יום אחד בשנה שלקח לעצמו. ולכן אין ביום הזה שטן ואין מקטרג: הוא איתנו, אחד על אחד.
ואף על פי כן יש דרך אחרת לקרוא את הפסוק שלנו. די להעמיד את הפיסוק במקום אחר.
„כי ביום הזה יכפר” — וכאן פסיק. ואחר כך: „עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם”. ורק אז: „לפני ה׳ תטהרו”.
הבנתם מה אמרתי? „עליכם” אינו עוד „עליכם” במובן של בעבורכם, אלא מוטל עליכם. היום מכפר, נכון — אבל עליכם לטהר את עצמכם.
וכך אמרנו גם על הפסוק שבהאזינו:
כיצד מגיעים הגוזלים אל גבו של הנשר? הרי אנו יודעים שאין הנשר מסוגל לתנועה כזאת: לקחת את הגוזל ולזרוק אותו על הגב — אין דבר כזה.
אם כן כיצד הם מגיעים? „יפרוש כנפיו ייקחהו”. הנשר פורש את כנפיו — אין בעיה. אבל הגוזלים צריכים להתחיל לטפס בעצמם כדי להגיע אל הגב.
ומשם בדיוק — פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. וזו לשון המדרש:
— שיר השירים רבה ה׳, ב׳ — מדרש
הפתח הנדרש מאיתנו זעיר. מה שאינו זעיר הוא ההרחבה.
שואלים אותי: והרי סדר התפילה, מתחילת כיפור ועד סופו, כל התפילה הזאת — עצם זה שאני אומר אותה, אין זו כבר חזרה בתשובה?
אתה צריך את זה, נכון. אבל המעשה הוא דבר אחר. אתה יכול להתפלל כמה שאתה רוצה: מילים, מילים, מילים. הכול טוב — אבל מה בלב כשאתה מתפלל?
אז מהי תשובה? תשובה אינה לעמוד ולהתפלל. קמת בחמש וחצי בבוקר, התאמצת, התפללת, נכנסת לתפילה — ויצאת אותו אדם: לא עשית כלום.
האדם עושה הכרה בחטא. מתוודה — „ויעבור”, הסליחות, כמה פעמים שהוא אומר אותן תוך כדי התפילה. ומקבל על העתיד: שלא ישוב עוד לכסלה.
וזה אינו מחזיק עד הסוף. מה לעשות? אנחנו בני אדם, איננו מושלמים. לא ליפול ברוח. ההצעה של יצר הרע היא תמיד אותה הצעה: עזוב, אתה מבזבז את הזמן. אל תקשיב לו.
נקודה שנייה שהייתי רוצה להוציא מסוף מסכת יומא. המשנה האחרונה ממשיכה, ורבי עקיבא הוא המדבר:
והוא מביא שני פסוקים.
אלא שכיצד זה עובד? כיצד בכלל מקווה מטהר?
אדם נכנס לטבול. לפני כן היה טמא. אחרי שיצא הוא טהור. מה קרה כאן? מה המכניזם? מהי הטכנולוגיה הרוחנית שהייתה כאן, הגורמת לאדם להיכנס במצב צבירה רוחני אחד ולצאת במצב אחר? מה יש במים האלה שעושה את השינוי?
מהי המידה המינימלית של מקווה כשר? ארבעים סאה. וסאה אחת היא עשרים וארבעה לוגין.
אם כל סאה היא עשרים וארבעה לוגין, כמה לוגין יש בסך הכול במקווה? ארבעים כפול עשרים וארבע: תשע מאות ושישים לוגין.
ומה יש בתשע מאות ושישים הלוגין האלה? בואו נבין.
כל אדם, כמו כל חומר בטבע, עשוי מארבעה יסודות. וסימנך ארמ״ע:
ארבעה יסודות בכל אדם. אלא שבכל יסוד ויסוד יש גם כן את ארבעת היסודות: גם באש יש את הארבעה.
נמצא שיש לנו בסך הכול שישה עשר יסודות.
ועכשיו, אם אני רוצה לקחת את החומר הזה שהוא משישה עשר יסודות ולבטל אותו, לפי הכלל האומר שדבר בטל בשישים, איזו כמות אני צריך? פי שישים משישה עשר.
תשע מאות ושישים. בדיוק תכולת המקווה.
ואם אתה טובל בים? לא משנה, ועוד הרבה יותר מזה: שישים הוא המינימום. למעלה מזה הביטול שלם עוד יותר.
ומה יוצא לנו עכשיו? מקווה ישראל ה׳.
מי הוא הקדוש ברוך הוא בתמונה הזאת? המקווה האינסופי. הוא האינסוף. ודאי שהוא מבטל אותנו לגמרי ומביא אותנו לנקודת האפס המוחלטת.
המילה מקווה בעברית היא מקום שנקווים אליו מים. אבל היא גם מלשון תקווה.
והתקווה שלנו מתבססת על דבר חזק מאוד מאוד: המטהר שלנו אינו בשר ודם. אינו ראש מדינה ואינו אף אחד. הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.
אבל יש תנאי. אתה חייב להתבטל בשישים. אם אינך מתבטל — זה לא עובד. וזה בעצם הסוד של יום הכיפורים.
ביום הכיפורים אנו באים ואומרים: עניים העומדים לפניך היום. מה זאת אומרת? שיש לי מיליון שקל בבנק או שאין לי? לא בזה העניין. אני עני ממעש.
כל מה שעשיתי וכל מה שאני מחשיב לעצמי — למדתי תורה, קצת; עשיתי צדקות, קצת; זה, קצת; וזה, קצת — כל מה שאתה עושה עדיין כאין וכאפס לעומת מה שהקדוש ברוך הוא מצפה ממך.
ומניין אנו לומדים זאת? מן הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים. אנו קוראים את פרשת אחרי מות, וזה מה שאנו עושים בכיפור בסדר העבודה. הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים. ושימו לב מה כתוב:
ואני שואל: התורה תורת אמת היא, לא כן? לא כתוב „וכל אדם לא יהיה עם הכהן”, ולא „חוץ מן הכהן”. אנו יודעים היטב שהוא נכנס לבדו — אבל לא כך אומר הפסוק. הפסוק אומר: וכל אדם לא יהיה.
אפילו לא שביב של הרהור. לא רגע אחד של „איזה כיף, איזו זכות נפלה בחלקי, אני הכהן הגדול, בזכותי נעשית עכשיו העבודה, חטאיהם של כולם עוברים דרך ידיי”. שום דבר. ברגע שנכנס בו שביב של מחשבה כזאת, הוא נשרף מיד.
ועל מה הוא מתאמן שבעה ימים? כתוב בתחילת מסכת יומא שהכהן הגדול פורש שבעה ימים ומתאמן על העבודה. אבל הוא גם עובד על עצמו, לרוקן את עצמו מעצמו. זהו סוג של מדיטציה: להתרוקן, כדי שברגע שייכנס לקודש הקודשים יוכל לומר — אינני שם, זה לא אני.
וכל עם ישראל, למעשה, הוא בבחינת כהן גדול. לכן אנו עושים את סדר העבודה: אתם רואים, כולנו עושים אותו, קוראים ומשתחווים. וכי כהנים אנחנו? למה אנו עושים זאת?
ונזכה בעזרת השם להיכנס עם התודעה הזאת: שאנחנו עניים. ויעני עניים שיעמדו לפניו.
ונכתב ונחתם לחיים טובים ולשלום, אנחנו וכל עם ישראל, לטובה ולברכה.
🎯 בחן את עצמך
חמש שאלות על השיעור. לחצו על תשובה.
תוצאה
שָׁלוֹם בַּיִת — הַפֶּה בַּבַּיִת
בְּרִיתִי שָׁלוֹם — הַשָּׁלוֹם מַתְחִיל בַּבַּיִת. גַּלֵּה כַּרְטִיס שָׁלוֹם בַּיִת.
גִּימַטְרִיָּה — הַרַב מְנַשֶּׁה
שָׁלוֹם, מָשִׁיחַ, יִסְמַךְ — סוֹדוֹת הָאוֹתִיּוֹת לְפִי הָרַב מְנַשֶּׁה זצ"ל.
🔢 קוּרְס גִּימַטְרִיָּהכָּל הַפָּרָשִׁיּוֹת
כָּל שִׁיעוּרֵי מ. יְהוּדָה חִימִי — מִבְּרֵאשִׁית עַד דְּבָרִים וְעַד הַחַגִּים.
📚 כָּל הַפָּרָשִׁיּוֹתסְפָרִים
חָכְמַת הַתּוֹרָה בְּפוֹרְמַט תְּרִיילֶר — הוֹצָאַת גְּאוּלָה.
אֲנִי מַאֲשִׁים אֶת הַגּוֹיִם
אֱמֶת קְבוּרָה, וְכֹחוֹת הַמְבַקְּשִׁים לְהַשְׁתִּיקָהּ. אִישׁ אֶחָד מוּל הָאֻמּוֹת — תְּרִיילֶר הַשָּׁאוּב מִן הַתַּלְמוּד וְהַקַּבָּלָה.
📕 לִקְרִיאַת הַסֵּפֶר · ₪36.90